יהודי רמניקו סרט: בית הכנסת מ־1855 ועיר הולדתו של סול סטיינברג

רמניקו סרט (Râmnicu Sărat), עיירה על הכביש מבוקרשט לפוקשאן, בקצה הצפוני־מזרחי של מונטניה, הייתה ביתה של קהילה יהודית של כאלף נפש, ובה נולד ב־1914 האמן סול סטיינברג. בית הכנסת של הקהילה, מ־1855, עדיין עומד ברחוב זוריילור, ובעיר שני בתי עלמין יהודיים. כמו כל יהודי הרגאט, עברו יהודי העיר את שנות המלחמה תחת חוקי אנטונסקו, בלי גירוש למחנות ההשמדה.

קהילה במחוז רמניקו סרט

רמניקו סרט הייתה בירת מחוז בשם זה, בגבול שבין מונטניה למולדובה. ״פנקס הקהילות – רומניה״ של יד ושם מקדיש לה ערך בפרק על הרגאט, אבל הערך לא תורגם לאנגלית. לפי פרויקט בתי העלמין של JewishGen, שמביא נתוני מפקד, חיו בעיר 519 יהודים ב־1899 ו־1,029 ב־1930. במחוז כולו נמנו, לפי טבלאות שמבוססות על הסטטיסטיקה הרומנית של התקופה, 1,624 יהודים ב־1894, 1,835 ב־1899 ו־1,296 ב־1912, כ־1% מהתושבים.

מעט מאוד ידוע על מוסדות הקהילה. אוסף קטן במוזיאון השואה של ארצות הברית (USHMM), מהשנים 1925–1948, מעיד על חייה בתקופה שבין המלחמות ואחריה: חוברת מודפסת של תקנון הקהילה, מסמכים של בית הכנסת, מכתבים של הרב ד״ר מנחם שפרם (Menachem Shafram), מסמכי מס והתכתבות של סוחרים יהודים מקומיים. האוסף לא עבר דיגיטציה.

בית הכנסת מ־1855

בית הכנסת עומד ברחוב זוריילור (Strada Zorilor) 3, לפי רשימת בתי הכנסת של הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה, שמתארכת אותו ל־1855 ואינה מציינת אותו כפעיל. גם סקר ועדת ארצות הברית לשימור המורשת בחו״ל מ־2010 נותן את הכתובת והשנה האלה ומציין שהבניין אינו בשימוש. לפי תיאור באתר Religiana, המבוסס על מאגר בתי הכנסת ההיסטוריים של אירופה, אולם התפילה מואר ב־16 חלונות מחודדים בצד הצפוני, שישה בדרומי וארבעה במזרחי. שורה שנייה של חלונות עגולים קטנים מאירה את עזרת הנשים, שמקיפה את האולם משלושה צדדים, ואפסיס חצי־עגול בצד המזרחי מסמן את גומחת ארון הקודש. המבואה משמשת גם חדר תפילה קטן.

סול סטיינברג, בן העיר

סול סטיינברג (Saul Steinberg), מגדולי המאיירים והאמנים של המאה ה־20, נולד ברמניקו סרט ב־15 ביוני 1914 לפי הלוח היוליאני שנהג אז ברומניה (28 ביוני לפי הלוח הגרגוריאני), למוריץ סטיינברג ולרוזה יעקובסון. לפי הכרונולוגיה של קרן סול סטיינברג, עברה המשפחה לבוקרשט כבר בתחילת 1915, ובשנות מלחמת העולם הראשונה גרו האם והילדים בבוזאו, אצל הסבים משני הצדדים.

ב־1932 נרשם סטיינברג לאוניברסיטת בוקרשט, אבל כמעט לא הגיע לשיעורים בגלל האנטישמיות המשתוללת, ובספטמבר 1933 נדחה בפקולטה לאדריכלות, ככל הנראה כי המכסה הבלתי רשמית ליהודים כבר התמלאה. בנובמבר 1933 עבר למילאנו ללמוד אדריכלות, ושם פגעו בו חוקי הגזע של מוסוליני מ־1938. לפי המוזיאון של נורמן רוקוול, הוא הסתתר בתחילת 1941, נעצר והוחזק חודש במחנה מעצר, ומשם הגיע דרך פורטוגל לאמריקה. ציוריו הופיעו ב״ניו יורקר״ במשך שישה עשורים. הוא מת בניו יורק ב־12 במאי 1999.

שנות המלחמה

רמניקו סרט הייתה ברגאט, שנשאר בשלטון רומניה, ויהודיה לא גורשו לאושוויץ ולא לטרנסניסטריה בגירוש כללי. אבל חלו עליהם כל צעדי משטר אנטונסקו: לפי הדוח הסופי של הוועדה הבינלאומית לחקר השואה ברומניה, חוקי הגזע מאוגוסט 1940, ההפקעות של ה״רומניזציה״, ורישום של עשרות אלפי יהודים לעבודת כפייה בכל רחבי הארץ. בקיץ 1942 הסכים המשטר לגרש את יהודי הרגאט ודרום טרנסילבניה למחנה ההשמדה בלז׳ץ, אבל התוכנית לא בוצעה. לא מצאנו מקור נגיש שמתאר את קורות הקהילה עצמה בשנים האלה.

בתי העלמין והקהילה היום

לפי סקר JewishGen מ־2001, יש בעיר שני בתי עלמין יהודיים. הישן, מהמאה ה־19, נמצא על מדרון, סגור בגדר נעולה, ונותרו בו מצבות בודדות מאבן גיר ואבן חול עם כתובות בעברית. החדש, מסוף המאה ה־19, מוקף חומה ושער נעול, ונראות בו מאות עד אלפי מצבות, יותר משלושה רבעים מהן הפוכות או שבורות, עם כתובות בעברית, בגרמנית וברומנית. יש בו חלקת כהנים ואנדרטה לחיילים יהודים, והקבורה האחרונה הידועה הייתה בינואר 2000.

לפי אותו סקר, חיו בעיר ב־2001 פחות מעשרה יהודים. הפדרציה מונה את רמניקו סרט כ״אָבְשְׁטֶה״, קהילת משנה, המסונפת לקהילת פוקשאן, ומציינת אחראי מקומי, ברנרד וינר.

לביקור

• בית הכנסת: רחוב זוריילור 3, לפי הפדרציה. הבניין אינו פעיל, ולא פורסמו שעות פתיחה.
• בתי העלמין: שניהם נעולים; לא פורסמו כתובות רשמיות. את הביקור יש לתאם מראש.
• תיאום: קהילת יהודי פוקשאן, רחוב אויטוז 4 (Strada Oituz 4), שאליה מסונפת רמניקו סרט, לפי הפדרציה.
• בדרך: העיר נמצאת על הדרך בין בוזאו לפוקשאן, ואפשר לשלב ביום אחד את בית הכנסת של בוזאו, את רמניקו סרט ואת בית הכנסת הפעיל של פוקשאן.