יהודי דרגומירשט: קהילה חסידית והגטו של עמק האיזה

דְּרָגוֹמִירֶשְׁט (Dragomirești; בהונגרית Drágomérfalva), כפר גדול בעמק האיזה שבמרמורש, הייתה ביתה של קהילה חסידית שנוסדה בסוף המאה ה־18 ובה ישיבה בשם ״דעת תורה״. ב־1920 היו היהודים יותר מרבע מתושביה. באביב 1944, תחת שלטון הונגריה, הוקם בה גטו שאליו רוכזו גם יהודי הכפרים שבסביבה, ובמאי 1944 גורשו כולם לאושוויץ.

סוחר העצים וחסידי קוסוב

לפי ספר הזיכרון של קהילות מרמורש, שתורגם לאנגלית במסגרת פרויקט ספרי הזיכרון של JewishGen, יהודים מופיעים בדרגומירשט כבר במפקד 1746, בלי שמות. במפקד 1768 נרשמו יהודי בשם יעקב ורוכל בשם משה הרשקוביץ, כולם מגליציה. היהודי הראשון שהשתקע בכפר בבירור היה ר׳ שמואל שטרן, שהגיע בסביבות 1780 והביא אחריו חסידים רבים של חצר קוסוב, שעבדו בעסקי העצים, התבואה, הבקר והחלב שלו.

בסוף המאה ה־18 התארגנה הקהילה, ובזמן קצר נבנו בית כנסת חסידי ובית מדרש, מקווה ובית עלמין. במפקד 1830 נרשמו 21 ראשי משפחות יהודים, 82 נפש, 8.4% מהתושבים. הקהילה גדלה עם השנים: ב־1910 חיו בכפר 671 יהודים (25.7%), ב־1920 ‏756 (28%), ב־1930 ‏739 (23.3%), וב־1941 ‏684 (20.5%).

רבנים וישיבה

ספר הזיכרון מונה כמה רבנים שפעלו בדרגומירשט. ר׳ משה שטרן, יליד 1852, כיהן בה בשנים 1880–1899 בקירוב ועבר משם לקהילה אחרת. ר׳ יצחק מאיר הכהן שוורץ השתקע בכפר בסביבות 1886 וחי בו עד מותו ב־1936, ופרסם כמה חיבורים. ר׳ מנחם מנדל שפירא נבחר ב־1911 לרב האזור ונפטר ב־1940.

ר׳ משה ישראל פלדמן היה הרב היחיד שנבחר באופן רשמי, ב־1921. הוא ייסד את ישיבת ״דעת תורה״, שלמדו בה כחמישים תלמידים מובחרים. ב־1944 גורש עם קהילתו לאושוויץ ונרצח שם.

המוסד הוותיק בקהילה היה החברה קדישא, ולצדה פעלו אגודות צדקה וחברות לימוד: חברה ש״ס, חברה משניות, חברה עין יעקב וחברה תהילים. תלמוד תורה מאורגן לא היה; את הילדים לימדו מלמדים פרטיים בחדרים, והקהילה פיקחה על הבחינות. ספר הזיכרון מונה גם את ראשי הקהילה בשנים 1869–1899 ומ־1900 עד מלחמת העולם הראשונה, עדות לקהילה מאורגנת שניהלה את ענייניה בעצמה.

1940–1944: הגטו בלב הכפר

באוגוסט 1940, בפרס וינה השני, סופחו צפון טרנסילבניה ומרמורש להונגריה, והחקיקה האנטי־יהודית ההונגרית חלה גם על יהודי דרגומירשט. אחרי הכיבוש הגרמני של הונגריה במרץ 1944 החל רישום וריכוז של יהודי האזור.

לפי ספר הזיכרון, הועברו יהודי הכפר לגטו ביום האחרון של פסח תש״ד, 15 באפריל 1944. הגטו הוקם במרכז הכפר, והשלטונות ההונגריים ריכזו בו גם את יהודי הכפרים שבסביבה: רוזאבליה, סאצ׳ל, סלישטה, יאוד ובוטיזה. ערך יאוד באותו ספר מוסיף שיהודי יאוד נאספו בסוף אפריל 1944 והועברו לגטו בדרגומירשט. משפחות נדחסו לבתים יהודיים, לאורוות ולאסמים. הז׳נדרמים הקימו משטרה יהודית, ויודנרט חילק את המזון.

ב־14 במאי הופרדו הגברים בני 12 עד 60 מהנשים, מהזקנים ומהילדים. הגברים הוחזקו בבית הספר והאחרים בבית הכנסת, ושתי הקבוצות נבזזו. למחרת, ב־15 במאי, הוצעדו הגברים כ־25 קילומטרים לתחנת הרכבת של וישאו דה ז׳וס (Unterwischau), ורבים מתו או נרצחו בדרך. הנשים, הילדים והזקנים הובלו בעגלות וברגל. לפי ספר הזיכרון, המגורשים הגיעו לאושוויץ ב־18 במאי 1944, כ״ו באייר תש״ד. לפי ״ועדת ויזל״, גורשו במאי–יוני 1944 לאושוויץ כ־132 אלף יהודים מצפון טרנסילבניה ומרמורש.

את תיאור הגטו כתב בעיקר חיים ישראל פרל, יליד שייו (Șieu) הסמוכה, על פי כתב היד שלו על קהילתו. ספרו ״נרות כבויים במרמורש״ יצא לאור בתל אביב ב־1958.

אחרי המלחמה

לפי ספר הזיכרון, חזרו לדרגומירשט כחמישים ניצולים. תוך זמן קצר עזבו גם הם, ורובם עלו לישראל. ״היום אין קהילה יהודית בדרגומירשט״, קובע הספר.

לביקור

• בית העלמין: רשום ברשימת בתי העלמין של הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה (2007) תחת קהילת סיגטו מרמציי, בלי כתובת רחוב. לא מצאנו תיאור עדכני של מצבו.
• בית הכנסת: ספר הזיכרון מביא תצלום של בית הכנסת, אך לא מצאנו מקור עדכני על גורל הבניין.
• תיאום: לא פורסמו שעות. יש לפנות מראש לקהילת יהודי סיגט, Strada Basarabia 8, סיגטו מרמציי, לפי הפדרציה.
• בסביבה: יאוד, שיהודיה רוכזו בגטו של דרגומירשט; וישאו דה סוס ובורשה בעמק וישאו; סיגט ובית אלי ויזל.