יהודי בורשה: כפר חסידי בראש עמק וישאו

בּוֹרְשָה (Borșa), הכפר הגדול שבראש עמק וישאו, למרגלות הרי רודנה במרמורש, הייתה ביתה של אחת הקהילות היהודיות הוותיקות והחסידיות של האזור. לפי האנציקלופדיה יודאיקה התקיימו בה חיים קהילתיים כבר ב־1751, וב־1930 חיו בה כ־2,500 יהודים, יותר מחמישית מהתושבים. במאי 1944, תחת שלטון הונגריה, גורשו יהודיה דרך וישאו דה סוס לאושוויץ.

ראשית: בימי הבעל שם טוב

לפי האנציקלופדיה יודאיקה, חיים קהילתיים יהודיים התקיימו בבורשה כבר ב־1751, ואגדה חסידית מקומית מספרת שהבעל שם טוב עצמו ביקר בכפר. ספר הזיכרון לקהילה, ״ספר זיכרון בורשה – עיירת אהבים בירכתי הקרפטים״ בעריכת גדליהו שטיין (קריית מוצקין, 1985), מביא מסורת שלפיה כבר בימיו הראשונים של הבעש״ט היה בבורשה יישוב יהודי. לפי מסורת אחרת שבספר, היהודי הראשון בכפר היה אברהם, שהגיע מסיגט בעצת ר׳ שמעלקע מניקלשבורג.

בראשית המאה ה־19 חיו בבורשה, לפי האנציקלופדיה, כ־250 יהודים, והחסידות הייתה בה חזקה. רבים מהם עבדו בחקלאות, ביערנות ובכריתת עצים כפועלים, ואחרים היו בעלים של מנסרות ושל בתי מלאכה לעיבוד עץ.

כפר חסידי

הקהילה גדלה עם השנים: לפי האנציקלופדיה חיו בבורשה 1,432 יהודים מתוך 6,219 תושבים ב־1891, 1,972 מתוך 9,332 ב־1910, ו־2,486 מתוך 11,230 ב־1930.

ספר הזיכרון, 655 עמודים בעברית, מקדיש חלק גדול לחיים החסידיים בכפר. פרקיו עוסקים בחצר האדמו״ר המקומי, ר׳ אלתר מנחם מנדל הגר, בביקורי אדמו״רים ובנסיעות חסידי בורשה לחצרות רבותיהם, ובבתי הכנסת של הכפר. בין כותרות הפרקים ״שנים־עשר בתי כנסת״, ״בית הכנסת העליון והתחתון״, בית הכנסת ״עץ חיים״, ״הקלויז של חסידי זידיטשוב בבורשה״ ו״השול הישנה״, וכן פרקים על המקוואות. פרקים אחרים מוקדשים לציונות, לפרנסות, לפולקלור ולשירות בצבא הרומני.

השריפה של 1930

אחרי 1918 עברה בורשה, עם מרמורש הדרומית, לרומניה. ב־4 ביולי 1930 שרפה אש את הרובע היהודי של הכפר. האנציקלופדיה יודאיקה מתארת את השריפה כהצתה שנעשתה בהשראת ״משמר הברזל״, התנועה הפשיסטית הרומנית. ספר הזיכרון מקדיש לה פרק שלם, ״השריפה הגדולה״.

1940–1944: תחת שלטון הונגריה

בספטמבר 1940 עברה מרמורש, עם צפון טרנסילבניה, לשליטת הונגריה, ועל יהודי בורשה הוחלו החוקים האנטי־יהודיים שכבר היו בתוקף בהונגריה. אחרי הכיבוש הגרמני של הונגריה, במרץ 1944, רוכזו יהודי בורשה, לפי האנציקלופדיה, בגטו מקומי, ומשם הועברו לגטו ולמרכז הגירוש בוישאו דה סוס (Felsővisó), יחד עם יהודי הקהילות הסמוכות. מווישאו דה סוס גורשו כ־9,100 יהודים לאושוויץ, בשלוש רכבות, ב־19, ב־21 וב־25 במאי 1944.

לפי ״ועדת ויזל״ גורשו במאי–יוני 1944 כ־132 אלף יהודים מצפון טרנסילבניה לאושוויץ. ספר הזיכרון של בורשה מסתיים ברשימת הנספים ובפרק ״בורשה – כרוניקה של כאב״, לזכר מי שנספו.

אחרי המלחמה

ב־1947 חיו בבורשה 395 יהודים, ניצולים שחזרו. רובם עלו לישראל, ובשנות ה־70 נותרו בכפר, לפי האנציקלופדיה, שתיים או שלוש משפחות בלבד.

בתי העלמין

ספר הזיכרון מתאר שלושה בתי עלמין. הראשון שימש את הקהילה כ־150 שנה, ואחר כך נסגר לקבורה, אבל המשיכו לפקוד אותו בחודש אלול ובימי זיכרון. השני, על גבעה מעל הכפר, התמלא, לפי הספר, ״עד חילופי השלטון״. את השלישי גידרה והקדישה החברה קדישא, והראשון שנקבר בו היה בנו של רב הכפר, שנפטר אחרי יום הכיפורים. רשימת בתי העלמין של הפדרציה (2007) מונה בית עלמין יהודי בבורשה תחת קהילת סיגט, בלי כתובת.

לביקור

• בית העלמין: רשום בפדרציה תחת קהילת סיגטו מרמציי, בלי כתובת ובלי פירוט. לא מצאנו תיאור עדכני של מצבו, ואת המיקום ואת הגישה יש לברר מראש.
• תיאום: קהילת יהודי סיגטו מרמציי, Strada Basarabia 8, לפי הפדרציה. לא פורסמו שעות.
• בדרך: בורשה שוכנת בראש עמק וישאו, כ־25 ק״מ מזרחה מווישאו דה סוס, על הדרך למעבר פריסלופ.
• בסביבה: וישאו דה סוס, שממנה יצאו הרכבות ב־1944, וסיגט, עם בית הולדתו של אלי ויזל.