יהודי הרלאו: בית הכנסת האחרון מתוך חמישה

הרלאו (Hârlău), עיירה קטנה בצפון מחוז יאשי, הייתה במאה ה־15 בירתה של מולדובה, ובסוף המאה ה־19 היו היהודים כשלושה חמישים מתושביה. מחמשת בתי הכנסת שפעלו בה נותר אחד, בית הכנסת הגדול מראשית המאה ה־19, ולצדו שני בתי עלמין. את תולדות הקהילה כתב ההיסטוריון קרול יאנקו, בן הקהילה.

מסורת מימי שטפן הגדול, תעודה מ־1742

לפי מסורת מקומית שמביא פנקס הקהילות, ישבו יהודים בהרלאו כבר בימי שטפן הגדול (1457–1504), כשהעיירה הייתה עיר בירה. התעודה הראשונה המעידה על קהילה יציבה היא, לפי האנציקלופדיה יודאיקה, משנת 1742; לפי רדיו רומניה הבינלאומי, המסתמך על מחקרו של יאנקו, זו תלונה נגד ראש קהל שהפר את תקנות הקהילה, ולפיהן שילם כל יהודי מס לפי עושרו. בראשית המאה ה־18, כך לפי הפנקס, הגיעו לעיירה בעלי מלאכה יהודים מפולין, ואחד מהם היה צורף של הנסיך גריגורה גיקה השני.

מ־1751 נזכרת בתעודות ״גילדת היהודים״, ומ־1834 הייתה לקהילה מאורגנת. ב־1768 התיר הנסיך גריגורה קלימכי ליהודי להקים בהרלאו בית חרושת לזכוכית ובית חרושת לנייר; רדיו רומניה הבינלאומי נוקב בשמו, הטל מרקוביץ׳, ומתאר את המפעלים כראשונים מסוגם במולדובה, והפנקס מוסיף שהועסקו בהם שישים פועלים. האוכלוסייה היהודית גדלה בהתמדה: 784 נפש ב־1803, 1,008 ב־1838, 1,389 ב־1859, ו־2,254 ב־1886 — 56.6% מתושבי העיירה. במפקד 1899 נמנו 2,718 יהודים, 59.9% לפי הפנקס.

חסידים, בעלי מלאכה וציונים

בשיאה החזיקה הקהילה חמישה בתי כנסת, תלמוד תורה, מקווה, בית שחיטה ומאפיית מצות. לפי היודאיקה, רבים מיהודי העיירה היו חסידים של האדמו״ר מפשקאני, ויאנקו מציין את ביקוריו של האדמו״ר אברהם מתתיהו פרידמן משטפנשט כגורם בפריחת חיי הדת. בית ספר יסודי נפתח ב־1897 ונסגר כעבור שנתיים בשל מחלוקת; בסיוע יק״א הושלם ב־1904 בניין ל־400 תלמידים.

היהודים היו בעיקר סוחרים ובעלי מלאכה. לפי הפנקס נמנו ב־1910 233 סוחרים, 87 חייטים, 49 סנדלרים ו־17 נפחים, וב־1913 היו כמעט כל בעלי המלאכה ורוב הסוחרים בעיירה יהודים. יאנקו מצא תעודה מלפני מלחמת העולם הראשונה המונה 120 מלאכות שעסקו בהן יהודי הרלאו, ובהן פחחים שכיסו גגות כנסיות ברחבי מולדובה. ב־1899–1900, בעקבות רדיפות, היגרו לפי היודאיקה כמחצית מהיהודים, רובם לארצות הברית, אך מספרם לא ירד כי למקומם באו יהודים שגורשו מהכפרים.

סניף ציוני בן 50 חברים פעל בעיירה כבר ב־1883. הרב ישראל אייזיקסון, יליד 1840 בקירוב, נסע לפי הפנקס ב־1882 לפריז לבקש מהברון רוטשילד מימון ליישוב בארץ ישראל; נכדו, מיכאל לנדאו, היה ציר בפרלמנט הרומני ולימים בכיר בישראל. מבני העיירה היו גם העיתונאי הוריה קארפ, יליד 1869 וסנאטור בין המלחמות, וד״ר ולטר אבלס, שהיה שגריר ישראל בקולומביה. הרב מנדל רבינוביץ כיהן ברבנות מ־1916 עד 1944, אחרי אביו וסבו. ב־1930 נמנו 2,032 יהודים, 22.3% מהתושבים.

1940–1944: רדיפות, בני ערובה ועיירה שלא פונתה

בשנות המלחמה השתייכה הרלאו למחוז בוטושאני. לפי פנקס הקהילות, בסתיו 1940, בימי המשטר הלגיונרי, החלו ראש העירייה יון בולפן ופקידיו ברדיפה שיטתית: יהודים הואשמו בקומוניזם ונעצרו, חנויות יהודיות הועברו בהדרגה לידי לגיונרים, וגברים יהודים גויסו לעבודת כפייה. לגיונרים רצחו את ראש הקהילה יוסף לוזנר, את אשתו ואת בתם, ועוד כמה יהודים. התפילה בציבור נאסרה, בית הספר הוחרם, והילדים למדו בבית הכנסת הגדול.

אחרי נפילת הלגיון, בינואר 1941, מונה לראש העירייה ד״ר יואן אגפיה. ביוני 1941, עם פרוץ המלחמה בברית המועצות, הורה אנטונסקו לפנות את יהודי הכפרים והעיירות שבין הפרוט לסירט לבירות המחוזות. לפי רדיו רומניה הבינלאומי, הרלאו הייתה המקום היחיד שבו לא פונו היהודים: אגפיה שכנע את שלטונות מחוז בוטושאני שהם נחוצים לעיירה, ורובם הורשו להישאר; גם הפנקס מספר שפקודת הגירוש בוטלה. האנציקלופדיה יודאיקה כותבת לעומת זאת שחלק מיהודי הרלאו גורשו לבוטושאני וחלק ליאשי.

לפי הפנקס נעצרו 22 מנכבדי הקהילה באשמת חבלה, והוחזקו כבני ערובה חודשיים בבית הכנסת הגדול. פלוגות עבודה יהודיות נשלחו למחצבות בבסרביה. מספר היהודים ירד מ־1,736 ב־1941 ל־1,300 ב־1942. הפנקס מזכיר בין המסייעים את הכמרים קונסטנטינסקו ושטפנסקו, ששמרו על רכוש יהודי, ואת משפחות האצולה גיקה־דלני ופוליזו־מיצ׳ונשט. באביב 1944 נכבשה העיירה בידי הצבא האדום.

אחרי המלחמה

ב־1947 נמנו בהרלאו 1,936 יהודים. העלייה לישראל והגירה בשנים הקומוניסטיות צמצמו את הקהילה: ב־1969 חיו בה כ־60 משפחות שהחזיקו בית כנסת, וב־2005 — 22 יהודים קשישים, לפי היודאיקה. יאנקו מעריך שנותרו פחות משלושים. הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה אינה מונה קהילה נפרדת בהרלאו, ובית העלמין רשום בפרויקט של JewishGen תחת סמכות קהילת יאשי.

בית הכנסת הגדול ובתי העלמין

בית הכנסת הגדול הוא היחיד מחמשת בתי הכנסת שעודנו עומד. Jewish Heritage Europe מתארך את בנייתו ל־1812–1814, והפדרציה רושמת את שנת 1814. לפי מסורת שמביא הפנקס נוסד בית הכנסת הגדול כבר בסוף המאה ה־17, ובארון הקודש שלו היו 50 ספרי תורה. ציורי הקיר שבפנים מיוחסים לצייר סלוימה מנדל, ולפי ההערכה נעשו באמצע שנות ה־20 של המאה ה־20. Jewish Heritage Europe דיווח, בכתבה שאינה נושאת תאריך, שהשיקום המבני קרוב לסיום ושהפדרציה מחפשת מימון לשחזור הציורים. ברשימת הפדרציה בית הכנסת מסומן כפעיל.

בעיירה שני בתי עלמין. לפי סקרי JewishGen משנת 2000, הישן נוסד בסוף המאה ה־18, נותרו בו כ־600 מצבות, רובן נפולות או שבורות, והקבורה האחרונה בו הייתה ב־1917. החדש נפתח ב־1915, כשהישן התמלא, ויש בו כ־1,100 מצבות בכתובות עבריות, יידיות ורומניות, וחלקות נפרדות לכוהנים ולילדים. יאנקו מציין את האמנות הדתית ואמנות המצבות שבבית הכנסת ובבתי העלמין.

לביקור

• בית הכנסת הגדול: Strada Mușatinilor 5, לפי רשימת הפדרציה. לא פורסמו שעות פתיחה; יש לתאם מראש עם קהילת יהודי יאשי או עם הפדרציה.
• בתי העלמין: מוקפים חומה ושער נעול, לפי סקרי JewishGen. הכניסה בתיאום בלבד.
• בסביבה: יאשי; בוטושאני.