יהודי יאוד: קהילה קטנה ולמדנית בעמק האיזה

יאוּד (Ieud; ביידיש יועד, בהונגרית Jód), כפר רומני על נחל יאוד, יובל של האיזה במרמורש, הייתה ביתה של קהילה יהודית קטנה ולמדנית: חברה משניות, בית מדרש ותלמוד תורה, ורבנים שכתבו ספרים. בסוף אפריל 1944, תחת שלטון הונגריה, הועברו יהודי הכפר לגטו בדרגומירשט השכנה ומשם לאושוויץ. ב־1947 נמנו בכפר 16 יהודים בלבד.

ישראל, היהודי הראשון

לפי ספר הזיכרון של קהילות מרמורש, בתרגום פרויקט ספרי הזיכרון של JewishGen, יאוד הייתה כפר שכל תושביו רומנים, כשלושים קילומטרים מדרום־מזרח לסיגט. היהודי הראשון המופיע בו הוא אדם בשם ישראל, שנרשם במפקד 1728 בלי משפחה ועזב אחרי זמן קצר. במפקד 1746 נרשם יהודי עם אשתו, שלושה ילדים ומשרת, ובמפקד 1768 כבר ארבע משפחות, 14 נפש, שהתפרנסו מזיקוק משקאות חריפים ומרוכלות.

מועד ייסודה של הקהילה אינו מתועד, וספר הזיכרון משער שהיה בראשית המאה ה־19. בית העלמין והמקווה קדמו לבית הכנסת, שנזכר לראשונה במפקד 1830. באותה שנה חיו ביאוד 130 יהודים, 8.9% מהתושבים. ב־1920 הגיע מספרם ל־360 (12.8%), אבל אחרי מלחמת העולם הראשונה הקשו המצוקה הכלכלית על הקהילה: ב־1930 נותרו 286 יהודים (10.1%), וב־1941 ‏217 (7.2%).

חברות לימוד ובית מדרש

לקהילה הקטנה היו מוסדות משלה. חברה משניות פעלה כבר ב־1880, בראשות ר׳ ישראל גאנץ. החברה קדישא פעלה גם היא, וב־1905 היה הגבאי שלה ר׳ שלמה אפל. בבית המדרש שימש כגבאי ר׳ דוד כ״ץ, ואת תלמוד התורה ניהל בנו של ר׳ שמואל מרקוביץ.

רבנים, למדנים ובני הכפר

ספר הזיכרון מונה כמה למדנים שצמחו ביאוד או כיהנו בה. ר׳ יעקב אריה (לייב) אפל, רב וחסיד ויז׳ניץ שנפטר ב־1928, כתב את החיבורים ״ארון בצלאל״ ו״איל מילואים״, שרובם אבדו; נכדו דוד אפל הוציא לאור את מה שנשתמר בתל אביב ב־1975. ר׳ שלמה גרינפלד, חתנו של ר׳ וועלוול אפל, נודע כלמדן. ר׳ יחזקאל וידמן שימש זמן קצר ביאוד ובכפר קחניה, נבחר ב־1922 לרב בסאצ׳ל ונרצח בשואה. ר׳ שלמה יוסף מרקוביץ, למדן והוגה, נעשה רב בסקולן שבבסרביה ונרצח בטרנסניסטריה. ר׳ איזיק אנשל היה שוחט ומורה הוראה.

מיאוד יצאו גם אנשי תנועה ועט. יהודה אדלשטיין, סופר ציוני, התיישב בקלוז׳ ולימד בבית הספר של רשת ״תרבות״, עלה לארץ ישראל ב־1925 ועבד בעיתון ״הבוקר״ עד 1959; הוא כתב ביוגרפיה של אברהם שפירא. הלל רוט, פעיל אגודת ישראל, ניהל אחרי המלחמה בסיגט מעון לניצולות השואה, ונפטר ב־1977. גם המחנך חיים מרדכי אדלשטיין היה מבני הכפר.

את תולדות הקהילה שחזר ספר הזיכרון מתוך מפקדים ותעודות: בין מקורותיו של הערך נמנים אוסף התעודות ״Magyar-Zsidó Oklevéltár״ (תעודות לתולדות יהודי הונגריה), ספרי השו״ת ״ערוגת הבושם״ של ר׳ משה גרינוולד (סוואליאווה, 1912) ו״אמרי יושר״ של ר׳ מאיר אריק (קרקוב, 1928), ומחקרו של נפתלי בן־מנחם על הספרות היהודית בהונגריה (ירושלים, 1958). כך, מתוך רשימות מפקד ושמות בשולי ספרי הלכה, נשמר זכרה של קהילה שמנתה בשיאה כמה מאות נפש.

1940–1944: אל הגטו בדרגומירשט

באוגוסט 1940, בפרס וינה השני, סופחה מרמורש עם צפון טרנסילבניה להונגריה. לפי ספר הזיכרון, בסוף אפריל 1944 נאספו יהודי יאוד והועברו לגטו שהוקם בדרגומירשט, ומשם גורשו לאושוויץ. ערך דרגומירשט באותו ספר מתאר את גורל הגטו: באמצע מאי הופרדו הגברים מהנשים, מהזקנים ומהילדים, הוצעדו לתחנת הרכבת של וישאו דה ז׳וס, והמגורשים הגיעו לאושוויץ ב־18 במאי 1944. לפי ״ועדת ויזל״, גורשו באותם חודשים כ־132 אלף יהודים מצפון טרנסילבניה ומרמורש לאושוויץ.

אחרי המלחמה

מעטים חזרו. ב־1947 נמנו ביאוד 16 יהודים. רובם עזבו את הכפר, ורובם עלו לישראל. ״היום אין יהודים ביאוד״, קובע ספר הזיכרון.

לביקור

• בית העלמין: רשום ברשימת בתי העלמין של הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה (2007) תחת קהילת סיגטו מרמציי, בלי כתובת רחוב. לפי ספר הזיכרון הוא מן המוסדות הראשונים של הקהילה. לא מצאנו תיאור עדכני של מצבו.
• תיאום: לא פורסמו שעות. יש לפנות מראש לקהילת יהודי סיגט, Strada Basarabia 8, סיגטו מרמציי, לפי הפדרציה.
• בסביבה: דרגומירשט, מקום הגטו; וישאו דה סוס ובורשה; סיגט ובית אלי ויזל.