בית אלי ויזל בסיגט: הבית שממנו יצא ״הלילה״

בבית פינתי נמוך ברחוב טודור ולדימירסקו בסיגט נולד ב־30 בספטמבר 1928 אליעזר (אלי) ויזל, ומכאן גורש עם משפחתו לאושוויץ במאי 1944. מאז 2002 הבית הוא בית זיכרון ומוזיאון לתרבות היהודית של מרמורוש – אחד המקומות המעטים בעיר שבהם אפשר עדיין לשמוע את קולה של הקהילה שנעלמה.

ילד בעיירה של חסידים

ויזל נולד למשפחה אורתודוקסית: אביו שלמה ואמו שרה, לבית פייג, החזיקו חנות מכולת. היו לו שתי אחיות גדולות, הילדה ובֵּאה, ואחות קטנה, ציפורה. לפי הספרייה היהודית הווירטואלית, הוא התחיל ללמוד בחדר בגיל שלוש, חגג בר מצווה בשנת 1942 ונמשך כבר אז ללימוד קבלה אצל מקובל מקומי. סיגט שבה גדל הייתה עיר שכמעט ארבעים אחוז מתושביה יהודים, ושבתי הכנסת, הקלויזים והישיבות שלה עמדו בצל חצרות חסידיות גדולות.

הבית עצמו פשוט: לפי המוזיאון, החדר הקדמי שימש בעבר חנות קטנה, ובחלק מהחלונות נפתחו אחר כך דלתות לרחוב. ויזל חי בו עד גיל חמש־עשרה.

״הלילה״: משה השמש, הגטו והרכבות

בספרו ״הלילה״ מתאר ויזל את מורהו בילדותו, משה השמש – לפי מוזיאון השואה בוושינגטון, משה ליברמן. בקיץ 1941 גורש משה עם יהודים ״זרים״ אחרים מהונגריה לגליציה הכבושה, ניצל מהטבח בקמניץ־פודולסק, חזר לסיגט וניסה להזהיר את בני העיר. איש לא האמין לו.

הונגריה סיפחה את סיגט בשנת 1940. אחרי הכיבוש הגרמני של הונגריה ב־19 במרץ 1944 הוקמו בעיר, ב־20 באפריל, שני גטאות, ולפי ״הלילה״ נכלל גם בית משפחת ויזל בתחומם. ב־16 במאי יצאה הרכבת הראשונה לאושוויץ־בירקנאו, והאחרונה ב־22 במאי. ״הלילה״ מתאר קרונות בהמות שנדחסו לתוכם כשמונים איש. עם ההגעה נרצחו אמו של ויזל ואחותו ציפורה. הוא ואביו נשלחו לעבודה, ובינואר 1945 הובלו בצעדת המוות לבוכנוואלד. שלמה ויזל מת שם ב־29 בינואר 1945. אלי שוחרר בבוכנוואלד ב־11 באפריל 1945. הילדה ובאה שרדו, והוא נפגש איתן שוב אחרי המלחמה.

את עדותו כתב תחילה ביידיש, ״און די וועלט האט געשוויגן״ (״והעולם שתק״), שיצא לאור בארגנטינה בשנת 1956. הגרסה הצרפתית המקוצרת, ״La Nuit״, יצאה בשנת 1958, והתרגום האנגלי בשנת 1960. בשנת 1986 קיבל ויזל את פרס נובל לשלום. הוא מת בניו יורק ב־2 ביולי 2016.

שיבה לבית ריק

לפי ציר הזמן של מוזיאון השואה בוושינגטון, ויזל חזר לסיגט לראשונה בשנת 1964 וביקר בבית ילדותו. אחרי 1989 שב לאזור כמה פעמים. בתקופה הקומוניסטית הולאם הבית וחולק בין שתי משפחות, כל אחת עם כניסה משלה. לפי המוזיאון, הוא נבזז עוד ב־1945, אחרי שהממשל ההונגרי עזב ולפני שהממשל הרומני חזר, ושום רהיט מקורי לא נשאר בו.

ב־29 ביולי 2002 חנך ויזל עצמו את בית הזיכרון, בביקור שבו ליווה אותו נשיא רומניה יון איליסקו. סוכנות AP דיווחה על אלפים שעמדו לאורך הרחובות ועל כ־5,000 איש שהתאספו מול בניין העירייה. ״אני תמיד עצוב,״ אמר ויזל בביקור, ״כי אני רואה את אלה שאינם עוד.״

המוזיאון היום

הבית שייך למוזיאון מרמורוש (Muzeul Maramureșului), שמנהל אותו ושכפוף למועצת מחוז מרמורוש. שמו הרשמי במדריך המוזיאונים הלאומי הוא ״בית הזיכרון אלי ויזל – מוזיאון התרבות היהודית במרמורוש״. התצוגה מוקדשת לחיי היהודים באזור לפני השואה ולשואה עצמה, ובה צילומים, ספרים של ויזל, אוסף גלויות בעלות ערך תיעודי ועדויות אחרות. רוב הפריטים נקנו או נתרמו.

אחד הפריטים הנוגעים ללב הוא צרור הגלויות של משפחת הילמן מסיגט: בני המשפחה כתבו מהגטו לבן הבכור, ששהה אז במחנה עבודה בהונגריה. הגלויה האחרונה נכתבה ברכבת לאושוויץ, נזרקה בעצירה בקושיצה, ועובר אורח שלח אותה בדואר. הבן קיבל אותה ארבעה ימים אחר כך.

במאי 2014, במלאת 70 שנה לגירוש, נפתח במרתף הבית מרכז חינוכי לשואה – ״מרתף השואה״ – המוקדש לכ־13,000 קורבנות סיגט והסביבה, בתמיכת ממשלת רומניה, עיריית סיגט, ועידת התביעות, פדרציית הקהילות היהודיות ברומניה ו־Limmud FSU. באוגוסט 2018 רוססו על חזית הבית כתובות אנטישמיות, והרשויות המקומיות הסירו אותן.

לביקור

הבית נמצא ברחוב טודור ולדימירסקו 1 (Strada Tudor Vladimirescu 1), כמה דקות הליכה מבית הכנסת של חסידי ויז׳ניץ ומהמרכז. לפי מדריך המוזיאונים של המכון הלאומי למורשת (CIMEC), הבית פתוח בימים שלישי עד ראשון: בקיץ 10:00–18:00 ובחורף 8:00–16:00, וסגור בימי שני. אתר Memorial Museums מגדיר את עונת הקיץ מ־15 באפריל עד 15 באוקטובר. לפני הביקור כדאי לוודא את השעות מול מוזיאון מרמורוש.

• התצוגה על חיי היהודים במרמורוש ועל ויזל ומשפחתו
• מרתף השואה, שנפתח בשנת 2014
• בהמשך: בית הכנסת ברחוב בסרביה, האנדרטה ברחוב גאורגה דוז׳ה ובית העלמין היהודי