יהודי סאטו מארה: מעיר מלכותית סגורה לקהילה של 13,000

במשך יותר ממאה שנה הייתה סאטמר עיר מלכותית, שיהודים הורשו להיכנס אליה רק בימי יריד. ב־1941 חיו בה כמעט 13,000 יהודים, רבע מתושביה, ובתוך שבועיים, בין 19 במאי ל־1 ביוני 1944, הם גורשו כולם לאושוויץ, יחד עם יהודי הסביבה.

מזקקי יי״ש וחוכרי פונדקים

יהודים מופיעים בסאטו מארה (בהונגרית סטמרנמטי, ביידיש סאטמאר) לראשונה בתחילת המאה ה־18. לפי ארכיון יהדות בוקובינה וטרנסילבניה של מכון ליאו בק, הם זיקקו יי״ש וחכרו פונדקים באחוזות הכתר. ב־1715 קיבלה סאטמר מעמד של עיר מלכותית חופשית. היהודים שישבו בה גורשו, ובמשך דורות הותר ליהודים להיכנס אליה רק לירידים. האנציקלופדיה יודאיקה מונה בעיר 11 יהודים ב־1734 ו־19 ב־1746.

ההתיישבות הקבועה התחדשה בשנות ה־20 של המאה ה־19 והואצה באמצע המאה. ב־1841 קיבלו כמה יהודים היתר להשתקע בעיר דרך קבע, וב־1850 נמנו בה 78 יהודים. ב־1849 התארגנה הקהילה רשמית, ורבה הראשון, בנימין זאב (פרקש) מנדלבאום, כיהן עד מותו בסוף המאה (ב־1896 לפי האנציקלופדיה יודאיקה, ב־1897 לפי מכון ליאו בק). ב־1857 נבנה בית הכנסת הראשון, וב־1866 נפתחו בתי הספר היהודיים הראשונים.

צמיחה מהירה וקהילה אורתודוקסית

במחצית השנייה של המאה ה־19 גדלה הקהילה במהירות. 3,427 יהודים נמנו בעיר — ב־1870 לפי האנציקלופדיה יודאיקה, ב־1890 לפי מכון ליאו בק — וב־1910 כבר 7,194, כחמישית מהתושבים. ב־1930 חיו בסאטו מארה, שעברה בינתיים לרומניה, 11,533 יהודים, וב־1941 12,960, שהם 24.9% מהאוכלוסייה.

ב־1869, בשנות הפיצול של יהדות הונגריה, הגדירה עצמה הקהילה אורתודוקסית. המאבק בתוכה לא נגמר: מסוף המאה ה־19 התנגשו בה חסידים ומתנגדים. כשנבחר ב־1897 הרב יהודה גרינוולד, תומך החסידים, פרשו מתנגדיו, וב־1898 הקימו קהילת ״סטטוס קוו״, שבנתה ב־1904 בית כנסת משלה. בראשה עמד מ־1902 (לפי מכון ליאו בק, מ־1903) הרב ד״ר שמואל שאנדור יורדאן, ציוני, שייסד לפי האנציקלופדיה יודאיקה את גן הילדים העברי הראשון בהונגריה.

מ־1920 כיהן ברבנות הקהילה האורתודוקסית הרב אליעזר דוד גרינוולד, ובישיבתו למדו לפי מכון ליאו בק כ־400 תלמידים. באותן שנים, מ־1920 עד 1936, פעל בעיר גם הרבי אהרן ראטה, שייסד אחר כך בירושלים את חסידות ״תולדות אהרן״. מותו של גרינוולד ב־1928 פתח מאבק ירושה של שש שנים, שהסתיים ב־1934 בניצחון תומכי רבי יואל טייטלבוים. על כך ראו בכתבה על שורשי חסידות סאטמר.

דפוס, ציונות ובית חולים

לצד הישיבות צמחו בעיר מוסדות של קהילה עירונית מודרנית. בית הדפוס היהודי הראשון נוסד ב־1903, ובית החולים היהודי נפתח ב־1927. בשנות ה־20 פעלו שני בתי ספר יסודיים יהודיים ובית ספר לחניכי מלאכה, ולקהילת הסטטוס קוו היו בית ספר יסודי ובית ספר מקצועי. בין שתי מלחמות העולם פעלו בעיר סניפים ציוניים, שהחזק בהם היה המזרחי, לשכה של בני ברית וסניף של המפלגה היהודית. יהודים בלטו בתעשייה, במסחר, במקצועות החופשיים ובעיתונות בשפה ההונגרית.

1940–1944: קמניץ־פודולסק ועבודת כפייה

בספטמבר 1940, בעקבות פרס וינה השני, חזרה סאטו מארה להונגריה. חוקי הגזע ההונגריים הגבילו מיד את פרנסת היהודים ואת זכויותיהם. בשנים 1940–1944 פעל בעיר בית ספר תיכון יהודי לבנים ולבנות, שקלט תלמידים שנדחקו מבתי הספר הכלליים.

בקיץ 1941 גורשו מהונגריה יהודים שלא יכלו להוכיח אזרחות הונגרית לאזור קמניץ־פודולסק באוקראינה הכבושה, ורובם נרצחו שם בסוף אוגוסט בידי כוחות גרמניים והונגריים. לפי פורטל האנדרטאות של הקרן לאנדרטת יהודי אירופה הנרצחים, נפגעו מכך עד אלף יהודים מסאטו מארה, ומעטים חזרו. משנת 1942 גויסו רוב הגברים היהודים בני 21–45 לפלוגות עבודת הכפייה של הצבא ההונגרי, ורבים מהם מתו בחזית המזרחית.

1944: הגטו והגירוש

אחרי הכיבוש הגרמני של הונגריה ב־19 במרץ 1944 פעלו הרשויות ההונגריות במהירות. לפי דו״ח ועדת ויזל, הוועידה הראשונה על ריכוז היהודים במחוז הז׳נדרמריה התשיעי נערכה בסאטו מארה ב־6 באפריל 1944. ב־26 באפריל הוצא צו הגטאות, ובבוקר 3 במאי החל ריכוז היהודים בצפון טרנסילבניה. בסאטו מארה הוקם הגטו ברובע עני שרוב תושביו היו יהודים. לפי ארגון 45 Aid Society, מרכזו היה ברחוב שנקרא היום Strada Martirilor Deportați, ״רחוב הקדושים המגורשים״. לגטו רוכזו גם יהודי 11 מחוזות משנה בסביבה, ובשיאו החזיק כ־18,000 איש. מפקד הגטו היה השוטר בלה שארקזי, ובחיפושים אחר ״רכוש מוסתר״ עונו היהודים.

הגטו חוסל בשש רכבות לאושוויץ־בירקנאו: ב־19 במאי (3,006 איש), ב־22 במאי (3,300), ב־26 במאי (3,336), ב־29 במאי (3,306), ב־30 במאי (3,300) וב־1 ביוני (2,615). בסך הכול 18,863 איש, לפי נתוני תחנת הרכבת בקשה (קושיצה) שבנספח דו״ח ועדת ויזל. הדו״ח עצמו מזהיר שנתונים אלה אינם תמיד תואמים מקורות אחרים. רוב המגורשים נרצחו בתאי הגזים ביום הגעתם. לפי האנציקלופדיה יודאיקה שרדו פחות מ־15%, ולפי פורטל האנדרטאות כ־12%, כ־2,200 איש.

אחרי המלחמה

בתחילה חזרו לעיר כ־500 יהודים. ב־1947 כבר מנתה הקהילה כ־5,000 נפש לפי האנציקלופדיה יודאיקה, וכ־7,500 לפי מכון ליאו בק ופורטל האנדרטאות. רבים מהם היו יהודים מדרום טרנסילבניה ומאזורים אחרים ברומניה, וחלקם רק עברו בה בדרכם מערבה. ההגירה, בעיקר לישראל, צמצמה את הקהילה לכ־500 ב־1970, ולפי מכון ליאו בק נותרו בעיר 38 יהודים ב־2002.

הקהילה המאורגנת גדולה מעט יותר, משום שהיא כוללת גם בני משפחה וחברים נלווים: כ־110 חברים לפי JTA ב־2017, וכ־150 עד 200 לפי נשיא הקהילה ב־2020. היא מחזיקה את בית הכנסת הגדול ואחראית לעשרות בתי עלמין במחוז: 123 לפי JTA ב־2004, ו־129 לפי JTA ב־2017.

לביקור

מסלול קצר ביהדות סאטו מארה מתחיל במתחם בית הכנסת הגדול ברחוב דצ׳בל 4 (Strada Decebal 4): בית הכנסת, בית התפילה ״תלמוד תורה״ והאנדרטה לקורבנות 1944 בחצר. משם אפשר להמשיך לרחוב Martirilor Deportați, שבו היה לפי 45 Aid Society מרכז הגטו. לפי נשיא הקהילה, בבית העלמין האורתודוקסי קבורים 19 רבנים, ולא נערכו בו קבורות כארבעים שנה. כהנים מתפללים מחוץ לגדר.

את הביקור בבית הכנסת ובבית העלמין מתאמים מראש עם משרד הקהילה היהודית, ברחוב דצ׳בל 4A, טלפון ‎0261-713-703 (לפי הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה). לא פורסמו שעות פתיחה קבועות.