יהודי בוטושאני: מחצית העיר, חצר רוז׳ין והשואה

בסוף המאה ה־19 היו היהודים יותר ממחצית תושבי בוטושאני, ושלושה מכל ארבעה סוחרים בעיר היו יהודים. זו הייתה הקהילה השנייה בגודלה במולדובה אחרי יאשי. במלחמת העולם השנייה עברה הקהילה עבודות כפייה, בני ערובה וגירוש של 148 מבניה לטרנסניסטריה, וב־1947 מנתה כמעט עשרים אלף נפש. היום נותרו בעיר כשלושים יהודים.

ראשית: מצבות, זכויות ופרעות

לפי פנקס הקהילות של יד ושם, בבית העלמין הישן נמצאו מצבות מ־1540, וספר עברי שנדפס בלובלין ב־1615 מזכיר את ״קהל בוטושאני״. האנציקלופדיה יודאיקה זהירה יותר וממקמת את ראשית הקהילה במאה ה־17. ב־1745 העניק הנסיך יואן ניקולאה מברוקורדט לסוחרים, ובהם יהודים, זכות להחזיק בתיהם, וב־1754 אישר הנסיך מתאי גיקה את הזכויות. ב־1799 קיבלה הקהילה מהנסיך אלכסנדר איפסילנטי מעמד של תאגיד אוטונומי, וב־1803 שילמו בעיר מס 350 משפחות יהודיות.

בצד הזכויות היו גם רדיפות. במלחמת רוסיה–טורקיה של 1768–1774 תקפו חיילים עות׳מאנים את הרובע היהודי ורצחו את רב העיר, וב־1783 הועלתה נגד היהודים עלילת דם. ב־1817 יישב הנסיך קלימאכי מחלוקת על הרחבת בית העלמין לטובת הקהילה. סוחרי בוטושאני סחרו בראשית המאה ה־19 עם לייפציג ועם ברודי.

מחצית העיר

הגירה מגליציה ומרוסיה הגדילה את הקהילה מהר: 1,400 נפש ב־1800, 9,880 ב־1838 ו־13,123 ב־1859. במפקד 1899 היו היהודים כמחצית מתושבי העיר. פנקס הקהילות מונה 14,817 נפש (51%), והאנציקלופדיה יודאיקה 16,817 (51.8%). יותר משלושה רבעים מהסוחרים וכ־68% מבעלי המלאכה היו יהודים. כבר במפקד 1832 נרשמו 98 חייטים יהודים, 29 סנדלרים, 22 קצבים ו־15 צורפים. בעיר פעל בית דפוס עברי של עזריאל גרינברג, שהתפרסם בסידורים ובלוחות השנה שהדפיס.

בית הספר היהודי המודרני נוסד בעיר ב־1865 או ב־1866 בידי הלל כהנא, ופעל עד מלחמת העולם השנייה, בחלקו בתמיכת כל ישראל חברים. לימדו בו סופרים עבריים, ובהם דוד ישעיהו זילברבוש וצבי לזר טלר, שהוציאו ב־1882 בבוטושאני את שני הגיליונות הראשונים של הירחון העברי ״האור״. בית חולים יהודי צמח מהקדש שנוסד ב־1817, בית אבות נפתח ב־1908, ובית ספר לבנות ב־1896.

רבנים, חסידים ובני העיר

בין רבני העיר מונה פנקס הקהילות את ר׳ חיים טירר, הידוע כר׳ חיים מצ׳רנוביץ, בעל ״באר מים חיים״, שעלה לארץ ישראל ומת בה ב־1813. האנציקלופדיה היהודית אינה מזכירה את בוטושאני ברשימת קהילותיו. ב־1889 פרץ בקהילה ״פילוג רבני״ ממושך, שנמשך עד 1921, אז נבחר הרב דב בורשטיין לרב העיר כולה. בורשטיין עמד בראש בית הדין בשנות המלחמה ועלה לישראל ב־1950. בעיר עצמה פעלה חצר חסידית בראשות הרב משה מוסקוביץ, ואחריו, משנת 1929, בראשות הרב חנוך זילברפרב.

לא הרחק מבוטושאני, בעיירה שטפנשט (Ștefănești) שבמחוז, פעלה אחת החצרות המפורסמות ביהדות רומניה. מייסדה, ר׳ מנחם נחום פרידמן, היה בנו השלישי של ר׳ ישראל מרוז׳ין, והתיישב בשטפנשט אחרי מות אביו ב־1850. בנו היחיד, ר׳ אברהם מתתיהו, הנהיג את החסידים עשרות שנים, עד מותו ב־1933 בלי ילדים. עם מותו, כותבת האנציקלופדיה יודאיקה, הגיעה שושלת שטפנשט לקיצה. ב־1886 היו היהודים 76.5% מתושבי שטפנשט, ובמלחמה גורשו יהודיה לבוטושאני.

מבוטושאני יצאו כמה מאנשי הרוח היהודים הבולטים ברומניה. הנריק סניאלביץ׳, יליד 1875 ונכדו מצד אמו של רב העיר, היה מבקר ספרות ומסאי, ממייסדי זרם ״הפופוראניזם״ ועורך כתב העת Curentul Nou. כמו רוב יהודי רומניה בדורו, קיבל אזרחות רק ב־1910. פנקס הקהילות מונה בין ילידי העיר גם את המשורר אנריק פורטונה (נולד ב־1881) ואת המשורר אדריאן ורה. הצייר ראובן רובין, שמזוהה לעתים עם מולדובה, נולד בגלאץ, ולא בבוטושאני.

מ־1907 ועד המלחמה

הקהילה ספגה פרעות ב־1879, ושוב במרד האיכרים של 1907. לפי פנקס הקהילות, ב־4–5 במרס 1907 פרצו לעיר כ־1,500 איכרים: שני יהודים נהרגו, 1,614 משפחות נפגעו ועשרים בתי כנסת נבזזו. אחרי האמנציפציה של 1918–1919 קיבלו 9,380 מיהודי העיר זכויות שוות. בין שתי המלחמות גברה כאן הציונות. כבר ב־1895 ייסד הרב לייבוש מנדל לנדאו אגודה ציונית, ובבחירות לפרלמנט קיבלו הציונים כ־90% מקולות היהודים במחוז. ב־1930 חיו בבוטושאני 11,840 יהודים, 36.6% מהתושבים.

מלחמת העולם השנייה

בוטושאני הייתה חלק מהממלכה הישנה (הרגאט), ויהודיה לא גורשו בגירוש ההמוני לטרנסניסטריה, אך עברו שנות רדיפה קשות. בימי ״המדינה הלגיונרית״, בסתיו 1940, שימש ״הבית הירוק״ של משמר הברזל לעינויים, ורכוש יהודי נבזז. מדצמבר 1940 גויסו לעבודת כפייה הגברים בני 15 עד 70. כ־8,000 מיהודי העיר הועסקו בעבודות כפייה, כמחציתם הרחק מהבית, בבסרביה, בטרנסניסטריה, בדוברוג׳ה ובאזור יאשי.

ב־26 ביוני 1941, ימים אחרי הפלישה לברית המועצות ובאותם ימים שבהם התחולל פוגרום יאשי, נלקחו כבני ערובה עשרים מיהודי העיר, רובם רבנים ושוחטים, ובחודש יולי הגיע מספרם ל־50–60. ב־14 באוגוסט 1941 חייב הפיקוד הצבאי את היהודים לענוד טלאי צהוב, אף שמשרד הפנים ביטל את הצו ב־3 ביולי. כ־11,000 יהודים מהעיירות והכפרים שבסביבה, בהם 1,547 משטפנשט ו־1,091 מסוליצה, גורשו לבוטושאני ונשענו על הקהילה. הקהילה פתחה בתי ספר יהודיים לתלמידים שגורשו מבתי הספר הממלכתיים, ומספר הנתמכים שלה עלה מ־2,450 ב־1940 ל־7,228 ב־1942.

ב־8 בספטמבר 1942 גורשו לטרנסניסטריה 42 יהודים שנחשדו בקומוניזם. חלקם נשלחו למחנה וַפּניארקה, והאחרים לגטו מוסטובוי, שם נורו, לפי פנקס הקהילות, ביום הכיפורים. בסך הכול גורשו מבוטושאני 148 יהודים. באביב 1944 הגיעו לעיר 186 יתומים מטרנסניסטריה. במרס 1944 עזב הממשל הרומני, וחיילים גרמנים אילצו את היהודים לחפור תעלות נגד טנקים. בימים שעד כניסת הצבא האדום, ב־4 באפריל 1944 לפי פנקס הקהילות (מקור אחר: 7 באפריל), הקימה הקהילה משמר אזרחי והפעילה את בית החולים.

אחרי המלחמה והקהילה היום

ב־1947 חיו בבוטושאני 19,550 יהודים: תושבי העיר, ניצולים שחזרו מטרנסניסטריה ופליטים מצפון בוקובינה ומבסרביה. בתוך שנים ספורות עלו רובם לישראל. ב־1969 נותרו 500 משפחות וארבעה בתי כנסת, וב־2004 חיו בעיר 125 יהודים. באוקטובר 2024 אמר נשיא הקהילה פרדי גולדנברג שנותרו כשלושים. סקר בתי העלמין של JewishGen מונה שלושה בתי עלמין יהודיים בעיר. בגדול שבהם, כ־800 על 250 מטר, נראות יותר מ־5,000 מצבות, ויש בו בית טהרה.

לביקור

משרד הקהילה נמצא ברחוב 1 בדצמבר 54 (Strada 1 Decembrie 54), טלפון ‎0742-267-384, לפי אתר פדרציית הקהילות. ביקור בבית הכנסת הגדול ובבתי העלמין מתאמים מראש. לפי הקהילה, בית הכנסת פתוח יום אחד בשבוע ובית העלמין ביום אחר, והימים מתפרסמים בדף הפייסבוק של הקהילה. בית הכנסת וציורי הקיר שלו מתוארים בכתבה נפרדת. בדרך מבוטושאני אפשר לעצור בשטפנשט, וגם יאשי וסוצ׳אבה קרובות.