יהודי באקאו: מהמצבה של 1703 ועד מייסדי זכרון יעקב

באקאו, עיר מסחר על נהר הבִּיסְטְרִיצָה במערב מולדובה, הייתה בסוף המאה ה־19 עיר שכמעט מחצית מתושביה יהודים, והם החזיקו ברוב המוחלט של בתי המסחר בה. מכאן יצאו ב־1882 מייסדים לראש פינה ולזכרון יעקב, כאן נולדו אהרן אהרנסון והרב אלכסנדר שפרן, וכאן, בקיץ 1944, ניהלה הקהילה היהודית לזמן קצר את ענייני העיר כולה. היום נותרה בה קהילה של כמאתיים איש לכל היותר.

מצבה מ־1703 ופנקס מ־1774

העדות הקדומה ביותר ליהודי באקאו היא מצבה. ההיסטוריון יצחק קארה תיעד במאה ה־20 בבית העלמין הישן מצבה של ״אהרן בן יוסף״ משנת ה׳תס״ד (1703), שהועברה אחרי מלחמת העולם השנייה למוזיאון לתולדות יהודי רומניה בבוקרשט. קארה עצמו סבר שאין זו המצבה העתיקה ביותר אלא סימן לכך שכבר בראשית המאה ה־18 ישבה כאן קהילה של ממש. ב־1742 הורה השליט קונסטנטין מברוקורדט לפקידיו לסייע לשני יהודים, אברהם וברוך, להתיישב בעיר.

פנקס החברה קדישא של באקאו שרד, ולפי האנציקלופדיה יודאיקה נוסדה החברה ב־1774; הרישום הקדום ביותר בפנקס הוא מאותה שנה, אף שבשער מופיעה שנת ה׳תקל״א (1770/71). במפקד של 1772–1774 נרשמו בעיר חמישה סוחרים יהודים, ובמרשם המסים של 1803 כבר 58 משלמי מס יהודים, כלומר כ־230–250 נפש לפי הערכת קארה. ב־1820 מונה האנציקלופדיה 55 ראשי משפחות משלמי מס.

רבנים, חסידים ומוסדות

חצי המאה הראשונה של המאה ה־19 מזוהה עם רבי יצחק מבוטושאני (״איציק בוטושנר״), שכיהן ברבנות העיר משנת 1803 עד 1858. האנציקלופדיה מציינת שנחשב בעל מופת. במקביל, לפי קארה, הפיץ בעיר את החסידות רבי ״רחמונה״ דרבארמדיקר, ובית הכנסת של חב״ד נוסד ב־1841. בשנים אלה קמו תלמוד תורה (1828 לפי האנציקלופדיה), חברת החייטים ״פועלי צדק״ (1832), חברת גמילות חסדים (1836) וחברת משניות (1851). בית הכנסת של ״רבי ישראל״ ברחוב לקה, הרחוב היהודי של העיר, היה לפי האנציקלופדיה מרכז חסידי.

בתחילת המאה ה־20 הגיעו לעיר שני רבנים שהשאירו חותם. הרב בצלאל זאב שפרן כיהן בבאקאו מ־1905 ועד מותו (1930 לפי האנציקלופדיה, 1929 לפי קארה), ועצמותיו הועלו לארץ ישראל. בנו, אלכסנדר שפרן, נולד בבאקאו ב־1910, כיהן כרב העיר משנת 1934 לפי קארה, ונבחר לרב הראשי של רומניה ב־1940, בגיל 29. בשנות המלחמה פעל מול השלטונות נגד הגירושים, וב־1948 עבר לשווייץ ושימש רב ראשי של ז׳נבה עד מותו ב־2006.

עיר של סוחרים ובעלי מלאכה

בתוך מאה שנה הפכה באקאו לעיר שמחציתה יהודית. לפי האנציקלופדיה יודאיקה חיו בה 3,810 יהודים ב־1859 ו־7,902 ב־1899, שהיו 48.3% מהתושבים (קארה מביא לאותה שנה 7,850 מתוך 16,378). ב־1899 היו בידי יהודים 563 מבתי המסחר בעיר, 85.6%, וב־1901 שני שלישים מבעלי המלאכה. קארה מונה עשרות מקצועות: חייטים וסנדלרים, עגלונים ובנאים, ולכל אחת מהגילדות האלה היה בית כנסת משלה.

היהודים גם בנו את התעשייה המקומית. האחים בריל הקימו את בתי הבורסקאות הראשונים, ובית החרושת לעורות של שמואל פילדרמן, שנוסד ב־1876, היה לפי קארה במלחמת העולם הראשונה היחיד ברומניה שסיפק לצבא מוצרי עור וסוליות. פייביש קליין, שקארה מכנה אותו סוחר הברזל הגדול במולדובה, סיפק פסים למסילת הברזל, וב־1894 בנה מכספו בתי מרחץ לעניים; בית הספר היהודי לבנים נקרא על שמו. ב־1882 הביא מרגוליס לעיר מכונת דפוס עם אותיות לטיניות ועבריות, ובאקאו נעשתה מרכז לדפוס עברי וליידיש: מ־1876 יצא כאן עיתון יהודי של א״ל לבל, וב־1882 קובץ השירים ״קול רינה״ של הזמר העממי ליפא רודיך.

השגשוג לא הגן מפני רדיפות. האנציקלופדיה מתארת את באקאו אחרי 1866 כמרכז של הסתה אנטישמית. באביב 1868, לפי קארה, גירש ראש העירייה משפחות יהודיות מכפרי המחוז, והמשמר הלאומי סגר בתי כנסת ופגע בבית העלמין. ב־1900–1901 יצאו מבאקאו כ־400 יהודים ברגל, בקבוצות ה״פוסגייער״, בדרך להמבורג ומשם לאמריקה.

מבאקאו לראש פינה ולזכרון יעקב

ב־1881 נוסדה בבאקאו אגודת ״יישוב ארץ ישראל״, ונציגי העיר השתתפו בכינוס הציוני בפוקשאן. ב־1882 יצאו משפחות מבאקאו, יחד עם מתיישבים מהעיירה השכנה מוינשט, לארץ ישראל. לפי קארה היו שלושה מבני באקאו בין מייסדי ראש פינה ושמונה בין מייסדי זכרון יעקב. אחד מהם היה אפרים פישל אהרנסון, ובנו אהרן, יליד באקאו ב־1876 ולימים מגלה חיטת הבר ומייסד ניל״י, הגיע לארץ בגיל שש. ב־1892 מנתה אגודת חובבי ציון בעיר כמאה חברים, וב־1927 התכנס בבאקאו הקונגרס הציוני ה־16 של יהודי רומניה.

שנות המלחמה

ב־1930 חיו בבאקאו 9,593 יהודים, 30.8% מהתושבים, ופעלו בה 25 בתי כנסת, בית חולים, בית יתומים ובית אבות. בבדיקת האזרחות של 1938 איבדו כאלפיים מיהודי העיר את אזרחותם. בסתיו 1940, תחת השלטון הלגיונרי, הפקיעה העירייה חלק מבית העלמין החדש וחרשה אותו לחקלאות, ובראשית 1941 הופקעו יותר מ־1,200 מבנים של יהודים.

עם הפלישה לברית המועצות, ביוני 1941, גורשו לבאקאו כ־4,000–5,000 יהודים מטרגו אוקנה, ממוינשט ומכפרי המחוז. לפי האנציקלופדיה עלה מספר היהודים בעיר לכ־12,000; קארה מביא 13,038 יהודים רשומים ב־1942. מנהיגי הקהילה הוחזקו כבני ערובה בבתי הכנסת ״רבי ישראל״ ו״סוחרי התבואה״ עד 1942. כ־2,500 גברים נשלחו לעבודות כפייה, בטרנסילבניה ובבסרביה לפי האנציקלופדיה, והמטבח הקהילתי הגיש מאות ארוחות ביום. בני באקאו היו בין הנספים בטביעת ״סטרומה״ ב־1942 וב״מפקורה״ ב־1944. באביב 1944 נאלצו היהודים לחפור תעלות הגנה, ובקיץ, כשנמלטו פקידי העירייה מפני הצבא האדום, ניהלה הקהילה היהודית, לפי האנציקלופדיה, את הסדר הציבורי, את בית החולים העירוני ואת קבורת המתים בעיר.

אחרי המלחמה והיום

אחרי המלחמה הגיע מספר היהודים בבאקאו לשיא של כ־18,000, כשפליטים מכל מולדובה התרכזו בעיר. הרוב עלו בהמשך לישראל. הרב האחרון של העיר, מ׳ מרילוס, כיהן עד 1961. ב־2004 נותרו 359 יהודים, ב־2013 מנתה הקהילה כ־170 חברים, וב־2016 פחות ממאתיים, רובם קשישים. בין בני העיר שקארה מזכיר נמנה המתמטיקאי סולומון מרקוס, יליד באקאו ב־1925 וחבר האקדמיה הרומנית.

בנובמבר 2024 נחנך מחדש, אחרי שיפוץ, בית הכנסת של סוחרי התבואה (צ׳ריאליסטילור), היחיד שנותר שלם מכל בתי הכנסת הישנים. בטקס השתתפו שגריר ישראל ברומניה והרב הראשי של רומניה רפאל שפר. בית כנסת נוסף, על שם הרב אברהם אריה רוזן, רשום ברשימת הפדרציה כפעיל. שני בתי עלמין יהודיים שרדו: הישן, מראשית המאה ה־18, והחדש, שנפתח ב־1917. במרץ 2025 צוירו בבית העלמין סמלים נאציים על כמה מצבות, ומשטרת באקאו עצרה חשוד בן 18.

לביקור

משרד הקהילה נמצא ברחוב ארו ק״מ חסן 2A (Strada Erou C.M. Hasan 2A), טלפון ‎0234-534-714, לפי אתר הפדרציה; יו״ר הקהילה הוא היינריך בריף. שעות פתיחה קבועות לא פורסמו, ואת הביקור בבית הכנסת ובבתי העלמין יש לתאם מראש. מה כדאי לראות:

• בית הכנסת של סוחרי התבואה ברחוב שטפן צ׳ל מארה 35, עם ציורי הקיר מ־1926–1927
• בית הכנסת על שם הרב רוזן, בית התפילה הפעיל של הקהילה
• בית העלמין הישן ברחוב גיוצ׳ילור, מהעתיקים במולדובה
• בית העלמין החדש ברחוב אלכסיי טולסטוי 16, עם אלפי מצבות

על בתי הכנסת ובתי העלמין ראו את הכתבה על בתי הכנסת של באקאו. את הביקור אפשר לשלב עם רומן ופיאטרה נמץ הסמוכות.