יהודי פוקשאן: עיר הגבול שבה נולדה חיבת ציון ברומניה

פוקשאן הייתה עד 1862 עיר כפולה: נחל המילקוב חצה אותה, וחציה האחד היה שייך למולדובה והאחר לוולאכיה. יהודים חיו בה מן המאה ה־17, ובמאה ה־19 היו כרבע מתושביה. מכאן יצאו סולומון שכטר ו״צ׳ילבי משה״, וכאן התכנסה בחורף 1881–1882 הוועידה שהניחה את היסודות לזכרון יעקב ולראש פינה.

עיר על הגבול

לפי האנציקלופדיה יודאיקה, ההתיישבות היהודית בפוקשאן החלה במחצית השנייה של המאה ה־17. נוסעים זרים תיארו את העיר כבר אז כעיר מפוצלת: ב־1632 כתב פאולו בוניצ׳י שחציה שייך למולדובה וחציה לוולאכיה. לכל חצי היה מושל משלו, ובמאה ה־19 הייתה פוקשאן־מולדובה בירת מחוז פוטנה ופוקשאן־מונטניה בירת מחוז רמניקו סרט.

הפיצול ניכר גם במפת בתי העלמין. לפי סקר בתי העלמין של JewishGen, בית העלמין העתיק ביותר שכן בחלק המולדבי ונסגר ב־1691; חלק ממצבותיו שימשו מאוחר יותר, הפוכות, כמדרגות בכנסיית סנט יוחנן. ב־1781 נפתח בית עלמין ברחוב פרז׳וי שבצד המולדבי, וב־1787 בית עלמין נפרד בצד המונטני, ליד ״בלטה לוי אסנאקה״. שניהם לא שרדו. הקרטוגרף האוסטרי עמנואל מירוהורסקי, שכתב סמוך לאיחוד הנסיכויות, תיאר את החצי המולדבי כאמיד יותר ומאוכלס ביהודים רבים, רובם סוחרים.

ב־6 ביולי 1862 חתם הנסיך אלכסנדרו יואן קוזה על צו שאיחד את ״שני חלקי העיר, מכאן ומעבר למילקוב״, לעיר אחת. לפי עיתון אדברול, התושבים משני הצדדים התכנסו ליד אבן הגבול והפילו אותה.

צמיחה ועוינות במאה ה־19

ב־1820 נמנו בעיר 20 משפחות יהודיות משלמות מסים. ב־1838 כבר היו בה 736 יהודים, ב־1859 1,855 (19.2% מהתושבים) וב־1899 5,954, שהם 25.2%. האזור הוא אזור יין, ולפי האנציקלופדיה יודאיקה רבים מהיהודים עסקו בייננות.

העיר נודעה גם בעוינות כלפי יהודים. כאן הונהגה לראשונה, ב־1838, ״שבועת היהודים״ (More Judaico) המשפילה בבתי המשפט. ב־1859 הואשמו יהודים בעלילת דם, והפרשה התבררה בסופו של דבר כפשע שבוצע לשם בצע כסף.

בני העיר

• אברהם משה שוורץ, ״צ׳ילבי משה״ (1812–1870), נולד בפוקשאן למשפחה ענייה. רוכל שהפך לדמות מוכרת בבוקרשט, ולפי האנציקלופדיה יודאיקה הסופר היהודי הראשון בשפה הרומנית. מ־1858 יצאו לאור מדי שנה קובצי אמרותיו, וב־1901 ההדיר מ׳ שוורצפלד את כתביו עם ביוגרפיה.
• סולומון שכטר נולד בפוקשאן ב־7 בדצמבר 1847 למשפחת חסידי חב״ד. בגיל עשר נשלח לישיבה בפיאטרה נמץ, ומשם המשיך ללמברג, לווינה ולברלין. בקיימברידג׳ הפך לחוקר הגניזה הקהירית, שממנה הביא ללונדון יותר מ־100,000 דפים, וב־1902 נעשה נשיא בית המדרש לרבנים באמריקה. נפטר ב־1915.

עיר הוועידה

ב־30–31 בדצמבר 1881 לפי הלוח היוליאני, 11–12 בינואר 1882 לפי הלוח שלנו, התכנסו בבית הספר היהודי לבנים בפוקשאן נציגי אגודות ״ישוב ארץ ישראל״ מכל רומניה. הוועידה, בראשותו של שמואל פינלס מגאלאץ, הקימה ועד מרכזי לעלייה ולהתיישבות חקלאית, ושנה אחר כך כבר עמדו זכרון יעקב וראש פינה. על הוועידה ועל המייסדים ראו את הכתבה ״ועידת פוקשאן״.

גם בדור שאחריה נשארה פוקשאן מרכז ציוני. הרב יעקב נכט (1872–1959) כיהן בה בין 1900 ל־1919, ולפי האנציקלופדיה יודאיקה הפכה העיר בהשפעתו למרכז של פעילות תרבות ציונית ברומניה. בבית הספר היהודי לימד הסופר העברי ישראל טלר.

בין המלחמות

מ־1900 יצא בעיר העיתון האנטישמי ״פזניקול״, וב־1910 קרא ״איגוד הרומנים״ להחרים סוחרים יהודים. במרץ 1925 נפתח בפוקשאן משפטו של קורנליו זליה קודריאנו, לימים מנהיג ״משמר הברזל״, שהואשם ברצח מפקד המשטרה של יאשי. כנופיות אנטישמיות ניצלו את המשפט ובזזו 300 בתים יהודיים, את בית הספר ואת בית הכנסת הגדול.

ב־1930 חיו בעיר 4,301 יהודים, 13.2% מהתושבים. ערב מלחמת העולם השנייה החזיקה הקהילה שמונה בתי כנסת, העתיק שבהם מהמאה ה־18, שני בתי ספר יסודיים, גן ילדים, מרפאה ושלושה בתי עלמין.

מלחמת העולם השנייה

בימי משטר ״משמר הברזל״ ואנטונסקו נאלצו סוחרים יהודים למסור את חנויותיהם לאנשי המשמר, ומי שסירב נשלח למחנות טרגו ז׳יו וקרקל. שלושה בתי כנסת פוצצו בידי חיל ההנדסה, בתואנה שרעידת האדמה של נובמבר 1940 פגעה ביסודותיהם. עם פרוץ המלחמה בברית המועצות ביוני 1941 נכלאו הגברים היהודים בני 16 עד 60. רובם שוחררו כעבור שבועות, אבל 65 בני ערובה, ובהם הרב, הוחזקו עוד זמן רב, ומספרם צומצם אחר כך לעשרה.

לעיר הובאו יהודים שגורשו מהכפרים ומהעיירות שבסביבה ומפלויֶשט, והקהילה טיפלה גם בכ־400 יהודים מדרום טרנסילבניה שהובאו לעבודת כפייה. לפי תיקי הארכיון המחוזי, בסוויה, בהרי ורנצ׳ה, פעלה פלוגת עבודת כפייה יהודית מס׳ 111. באביב 1944 הופקדו בידי הקהילה 210 יתומים יהודים מטרנסניסטריה, וב־12 במאי 1944 גויסו גברים ונשים בני 15 עד 55 לחפירת תעלות נגד טנקים. הקהילה עצמה לא גורשה.

אחרי המלחמה והיום

לפי תיקי הארכיון, ״המקדש הכוראלי״ של פוקשאן נפתח מחדש ב־1946. ב־1947 חיו בעיר 6,080 יהודים, וב־1950 כ־3,500. הרוב עלו לישראל, וב־1970 נותרו כ־150 משפחות ובית כנסת אחד פעיל. ב־1994 נמנו כ־80 יהודים וב־2004 כ־70. לפי עיתון זיארול דה ורנצ׳ה (2007), יוצאי העיר בישראל מונים יותר מ־500 משפחות, מקיימים כינוסים ונטעו ״יער פוקשאן״ בהרי ירושלים.

בית הכנסת היחיד שנותר עומד ברחוב אויטוז 4, ושם גם משרדי הקהילה. רשימת בתי הכנסת של הפדרציה מציינת את 1889 כשנת בנייתו, ואילו העיתונות המקומית מציינת את 1896. ב־2019 דווח שהמבנה במצב מסוכן ושאין מתירים בו יותר מכ־20 מתפללים בבת אחת, וביולי 2026 תיאר אותו סוכנות הידיעות אז׳רפרס כבית כנסת ששוקם בעזרת הקהילה. בית העלמין הישן, ברחוב ניקולאה בלצ׳סקו 18, שימש עד 1874 ומונה לפי סקר JewishGen 4,393 קברים; הוא מוזנח מאוד. בית העלמין החדש, מ־1874, שבשולי העיר לכיוון פטרשט, מונה יותר מ־3,245 קברים וכולל קברי חיילים יהודים ממלחמת העולם הראשונה ואנדרטה בשער. ב־2026 קרא חבר מועצת העיר לשקם אותו.

לביקור

הקהילה ובית הכנסת נמצאים ברחוב אויטוז 4 (Strada Oituz 4). לפי אתר הפדרציה, הטלפון הוא ‎0237-623-959. לא פורסמו שעות פתיחה קבועות, ולכן ביקור בבית הכנסת ובבתי העלמין יש לתאם מראש עם הקהילה. פוקשאן שוכנת על הדרך בין בוקרשט לצפון מולדובה, ואפשר לשלב אותה בנסיעה לגאלאץ או לבקאו.