יהודי דרבאני: עיירה בצפון מולדובה והגירוש לטרנסניסטריה

דרבאני (Darabani), עיירה קטנה בצפון מולדובה, על הדרך שבין בוקובינה למולדובה, הייתה במאה ה־19 עיירת מסחר ומלאכה שכשליש מתושביה יהודים — לא רוב, אבל קהילה צפופה של בתי כנסת, חדרים וחסידים. ב־1941 גורשו יהודיה פעמיים: ביוני למחנות בדרום רומניה, ובנובמבר לטרנסניסטריה, שם מתו רובם. היום אין בדרבאני יהודים, ומה שנותר הם בתי העלמין שבשולי העיירה.

עיירה על דרך המסחר

לפי האנציקלופדיה יודאיקה התיישבו בדרבאני יהודים מגליציה ב־1836, ואחריהם הגיעו יהודים מרוסיה; מיקומה של העיירה על דרך המסחר בין בוקובינה למולדובה משך מתיישבים נוספים. המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה על שם אלי ויזל (INSHR) מציין שההתיישבות מתועדת מסוף שנות ה־30 של המאה ה־19, ושמראשיתה הייתה לקהילה בית עלמין משלה. כבר ב־1838 חיו במקום כ־600 יהודים, וב־1859 נמנו 638, כ־38 אחוז מהתושבים. השיא הגיע ב־1899, עם 2,472 יהודים; ב־1910 נמנו 2,387 (36.8 אחוז), וב־1930 ירד מספרם ל־1,917 (17.8 אחוז). כלומר, דרבאני לא הייתה עיירה שרוב תושביה יהודים, כמו שכנותיה דורוהוי ושטפנשט, אבל היהודים היו בה מיעוט גדול ובולט.

רוב היהודים היו סוחרים ובעלי מלאכה. המכון מונה חייטים, סנדלרים, פרוונים, נגרים, קצבים, עגלונים וסבלים. היחסים עם הסביבה לא היו שקטים: לפי היודאיקה תבע בעל האחוזה את היהודים ב־1875 וב־1877, והתביעות לוו באלימות, וב־1907 פרצו בעיירה שוב פרעות נגד יהודים.

בתי כנסת, חדרים וחסידי שטפנשט

הקהילה הייתה מפולגת מראשיתה. לפי היודאיקה הקימו יהודי רוסיה בית כנסת משלהם כבר בשנות ה־40 של המאה ה־19, ובין שתי המלחמות נמשך מתח בין בעלי המלאכה לסוחרים. ב־1883, לפי המכון, פעלו בדרבאני 20 חדרים, תלמוד תורה ושישה בתי כנסת, ובהם בית הכנסת הגדול, שנבנה מחדש אחרי שריפה ב־1876, בית הכנסת ״הרוסי״ משנות ה־40, בית הכנסת של החייטים (1853, נבנה מחדש ב־1880) ובית הכנסת של העגלונים. המקווה נפתח ב־1853 ונבנה מחדש ב־1879. בשנים 1935–1940 פעלו בעיירה שמונה בתי כנסת וחמישה חדרים, וב־1937 פתחה הקהילה בית ספר משלה.

רבים מיהודי דרבאני, כותבת היודאיקה, היו חסידים של האדמו״ר משטפנשט, החצר של בית רוז׳ין שבעיירה הסמוכה. רב העיירה בשנים 1908–1930 היה הרב נחום שמריהו שכטר, שחיבר כמה כרכים של דרשות וספרים על שמות עבריים ויהודיים, ונפטר בירושלים. בשנות ה־30 נוסד בעיירה ארגון ציוני, וסניף של המפלגה היהודית (Partidul Evreiesc), בעלת הנטייה הציונית, זכה במושבים במועצה העירונית. בדרבאני נולדו המשורר שמעון הרן, שכתב בעברית וברומנית ונפטר בירושלים ב־2004, והמשורר סמי וינשטיין־בויאנג׳יו (א. אביון), שכתב ביידיש וברומנית.

1940–1941: מהרדיפות לגירוש הראשון

הפורענות החלה ביוני 1940, כשברית המועצות סיפחה את בסרביה ואת צפון בוקובינה והגבול החדש עבר סמוך לעיירה. לפי היודאיקה תקפו יחידות צבא ושוטרים את היהודים כמעט מדי יום, ערכו חיפושים בבתיהם ועצרו אותם, בטענה שהם תומכים בסובייטים ומתכוננים בסתר לקבל את פני הצבא האדום. לפי המכון, מפקד המשטרה המקומי, ניקולאה דימיטריו, אסר ביוזמתו על היהודים לצאת לרחובות. ב־20 בדצמבר 1940, בימי ״המדינה הלגיונרית״, הכין הארגון הלגיונרי המקומי תוכנית להריסת 25 מבנים, ובהם בית כנסת, בנימוק שבתי השימוש שלהם קרובים מדי לכנסייה. מספטמבר 1940 ועד סתיו 1941 נשללו מהיהודים רישיונות המסחר, הם סולקו מהצבא ומבתי הספר, נשלחו לעבודות כפייה ורכושם הוחרם.

ב־19 ביוני 1941, ימים ספורים לפני פלישת רומניה וגרמניה לברית המועצות, פונו כל יהודי דרבאני — כ־2,000 איש לפי המכון; לפי היודאיקה חיו בעיירה באותה שנה 1,854 יהודים. הם קיבלו חצי שעה לעזוב, ורשאים היו לקחת רק את ההכרחי; בתיהם נבזזו. הם הלכו ברגל כ־35 קילומטרים לתחנת הרכבת — וורניצ׳ני (Vorniceni), לפי המכון — ומשם הובלו בקרונות משא לדורוהוי ולדרום הארץ: הגברים למחנה טרגו ז׳יו, הנשים והילדים לטורנו סוורין שבאולטניה. לפי ״פנקס הקהילות״ של דורוהוי, באותם ימים נשלחו לעיר גם יהודי סאבן, מיהאילן ורדאוץ־פרוט, והצפיפות הכבידה מאוד על הקהילה. כעבור כשלושה חודשים הוחזרו המגורשים לדורוהוי.

נובמבר 1941: לטרנסניסטריה

דרבאני השתייכה אז למחוז דורוהוי, שהיה חלק מ״הממלכה הישנה״ (הרגאט) — האזור שיהודיו ככלל לא גורשו. אבל לפי ״פנקס הקהילות״ צורף מחוז דורוהוי ב־1938 מבחינה מנהלית לבוקובינה, והוחזר למולדובה רק ב־1944, ולכן נכלל בגירוש של יהודי בוקובינה. ב־7 בנובמבר 1941 יצא מדורוהוי המשלוח הראשון של יהודי דרבאני ורדאוץ־פרוט לטרנסניסטריה; למחרת הובאו לתחנה גם יהודי סאבן ומיהאילן. לפי המכון, לפני העלייה לרכבות נערך להם חיפוש בידי נציגי הבנק הלאומי. הם נסעו בקרונות משא אטומים, ומקצה המסילה המשיכו ברגל. בטרנסניסטריה הוחזקו כשנתיים וחצי בגטאות, ורובם מתו מרעב, מקור וממחלות.

בסוף דצמבר 1943 הותר למגורשי מחוז דורוהוי לשוב — הראשונים מבין מגורשי טרנסניסטריה שזכו לכך. לפי ״פנקס הקהילות״ שבו עד סוף החודש 6,053 מתוך 10,368 מגורשי המחוז כולו; מספר השבים לדרבאני עצמה אינו ידוע לנו, והמכון מסתפק בכך ש״מיעוט״ מהם נותר בחיים. גם אחרי השיבה, כותבת היודאיקה, נמשכו ההגבלות: אסור היה להם לסחור, ללכת ברחובות או לקנות מזון לפני השעה עשר בבוקר, ועל הרומנים נאסר כל מגע איתם.

אחרי המלחמה והיום

ב־1947 חיו בדרבאני 990 יהודים לפי היודאיקה (997 לפי המכון), וב־1950 עוד פעלו בה חמישה בתי כנסת. ההגירה, בעיקר לישראל, רוקנה את העיירה: ב־1970 נותרו כעשר משפחות, שהחזיקו את בית הכנסת פתוח. לפי המכון, היהודי האחרון בדרבאני נפטר ב־1984. יוצאי העיירה התארגנו בישראל בתוך עמותת יוצאי מחוז דורוהוי לשעבר.

לא ידוע לנו על בית כנסת שנותר בעיירה; מבקר מישראל שהגיע לשם ב־2004 כתב שלמיטב ידיעתו אין בה עוד יהודים ולא בית כנסת. בסקר של פרויקט בתי העלמין של JewishGen מ־2000 נרשמו בדרבאני שני בתי עלמין יהודיים, ובכל אחד מאות מצבות. בישן שבהם רוב המצבות שבורות או מוטלות, ובשני, הגדול יותר (כ־150 על 75 מטרים), נשברו או נפלו בין מחצית לשלושה רבעים מהמצבות. לשניהם הגישה קשה בעונות הצמחייה. המבקר מ־2004 תיאר בית עלמין מחוץ לעיירה, שמגיעים אליו דרך שדות, מוקף גדר תיל, שחלקים ממנו מטופלים היטב.

לביקור

• בתי העלמין — בשולי העיירה. לא פורסמו שעות ביקור, והכתובות שבסקר מ־2000 לא אומתו מול מקור רשמי עדכני; אין להגיע בלי תיאום.
• תיאום — אין בדרבאני קהילה. הקהילה הקרובה היא קהילת יהודי דורוהוי, לפי אתר הפדרציה: Strada Spiru Haret 95, טלפון ‎0231-611-797. אפשר לפנות גם לקהילת בוטושאני (Strada 1 Decembrie 54, טלפון ‎0742-267-384) או לפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה.

מומלץ לשלב את הביקור עם דורוהוי, שבה בית כנסת פעיל ובית עלמין עם אנדרטאות לקורבנות הפוגרום והגירוש, ועם בוטושאני ושטפנשט.