יהודי וישאו דה סוס: בית אלפנט שליד רכבת היער

בתחנת הרכבת הצרה של וישאו דה סוס (Vișeu de Sus), שממנה יוצאת רכבת היער ״מוקניצה״ אל עמק הוואסר, עומד בית עץ קטן ובו מוזיאון לזכר יהודי העיירה. לפני המלחמה היו היהודים כשליש מתושביה, קהילה אורתודוקסית בעלת השפעה חסידית חזקה שהתפרנסה בעיקר מהיער ומהעץ. באביב 1944 רוכזו בגטו ונשלחו לאושוויץ; כיום נותרו בית העלמין והמוזיאון.

בית אלפנט: מוזיאון בבית עץ ליד התחנה

המוזיאון היהודי ״בית אלפנט״ (Casa Elefant) רשום במדריך המוזיאונים הלאומי של רומניה (CIMEC) כאוסף פרטי, בכתובת Strada Cerbului 5, בתחום תחנת הרכבת היערית. לפי המדריך, התצוגה הקבועה על תולדות יהודי וישאו דה סוס נפתחה ב־13 ביוני 2011 באחד מבתי העץ היהודיים האחרונים בעיירה, שפורק והוקם מחדש ליד התחנה ההיסטורית. במדריך נזכרים גם חברת הרכבת היערית CFF Vișeu de Sus, חברת R.G. Holz והקרן השווייצרית Hilfe für die Wassertalbahn, הפועלות יחד סביב הרכבת.

לפי כתבה ב״רביסטה באבל״ (2015), את ״פרויקט אלפנט״ הגה העיתונאי השווייצרי מיכאל שנברגר כבר ב־2007, והבית עצמו ניצל מהריסה ברחוב 1 Mai. הכתבה מוסיפה שהמוזיאון ניצב על שטח המפעל לשעבר של אלכסנדר אלפנט, תעשיין יהודי שהמנסרה שלו פעלה במקום שבו נמצאת היום התחנה, ושעל שמו נקרא הבית. ב־Google Arts & Culture מוצגת תעודת מניה של ״מנסרת אלפנט אלכסנדרו״ משנת 1928, מאוסף הרכבת היערית. רדיו רומניה הבינלאומי (2017) מתאר את פתיחת המוזיאון ב־2007 — הפער מול 2011 נובע ככל הנראה מההבדל בין תחילת הפרויקט לפתיחת התצוגה, אך אין לכך אישור מפורש.

בתוך הבית שני חדרים. באחד, לפי רדיו רומניה, תצלומים, מסמכים ועדויות על יהודי העיירה שגורשו, ותיבת זכוכית ובה חפצים מן המחנות; לפי ״באבל״ — לוחות נושאיים על חיי היהודים, מנהגיהם והיעלמות הקהילה, בטקסטים ברומנית, בגרמנית ובעברית. CIMEC מזכיר גם ספרייה קטנה של ספרים יהודיים ישנים וחפצים שהיו של יהודי המקום. החדר השני משמש בית קפה.

עיירת יערות ומנסרות

וישאו דה סוס (בהונגרית Felsővisó) שוכנת בעמק נהר הוִישאו במרמורש, והייתה חלק מהונגריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה ושוב בשנים 1940–1944. לפי האנציקלופדיה יודאיקה, יהודים ישבו בה עוד קודם לכן, אך הקהילה התארגנה ב־1877 וגדלה במהירות בשנות השמונים של המאה ה־19; ב־1885 הפכה למרכז היהודי של שלושה כפרים סמוכים ובהמשך של כפרים נוספים, וב־1895 נוסדה בה חברה קדישא. לפי נתונים שמביאה קינגה פרוימוביץ׳ באנציקלופדיה הגאוגרפית של השואה בצפון טרנסילבניה (2019), גדל מספר היהודים מ־239 ב־1840 ל־1,946 ב־1880 ול־3,667 ב־1910. במפקד 1930 נמנו לפי היודאיקה 3,734 יהודים — 33.7% מהתושבים.

רוב היהודים, ובהם גם פועלים, התפרנסו לפי היודאיקה מהיערות ומתעשיית העץ. רדיו רומניה מוסיף רועים, חקלאים ובעלי מלאכה, ורבים שעסקו בהשטת בולי עץ ובמסחר בעצים. לפי פרוימוביץ׳, בעל המנסרה הגדולה בעיירה בין המלחמות, שנדור אלפנט, העסיק יותר מ־150 פועלים.

קהילה חסידית, ישיבה ודפוס

הקהילה הייתה אורתודוקסית, בהשפעה חסידית חזקה. היודאיקה מונה ארבעה בתי כנסת, כמה בתי תפילה וישיבה; מדריך CIMEC ו״באבל״ מדברים על 14 בתי כנסת ובתי תפילה בסך הכול. בית דפוס עברי פעל בעיירה מ־1896, ומ־1922 נדפס בה כתב העת התורני ״דגל התורה״, שיצאו ממנו כ־80 גיליונות.

בין רבני העיירה היה רבי מנחם מנדל הגר (1885–1941), בנו של רבי ישראל הגר, בעל ״אהבת ישראל״ מוויז׳ניץ. לפי קטלוג בית המכירות ״קדם״ כיהן ברבנות בוויז׳ניץ ואחר כך בוישאו דה סוס, ייסד בה את ישיבת ״בית ישראל״, היה ממנהיגי אגודת ישראל וחבר מועצת גדולי התורה, ונפטר בטבת תש״א, בראשית 1941.

1940–1944: תחת שלטון הונגריה

בספטמבר 1940 עברה העיירה, עם צפון טרנסילבניה, לשלטון הונגריה. לפי האתר roholocaust.com, המסתמך על פרוימוביץ׳, ב־1941 חיו בה 4,269 יהודים, ומ־1942 נשלחו גברים יהודים לעבודת כפייה באוקראינה, ורבים מהם מתו שם.

הגטו הוקם, לפי אותו מקור, בין 16 ל־23 באפריל 1944 במרכז העיירה. לפי המוזיאון הווירטואלי לשואה בצפון טרנסילבניה רוכזו בו גם יהודי וישאו דה ז׳וס, בורשה, ליורדינה, מויסיי, פטרובה, פויניל דה מונטה וכפרי הסביבה, והוא היה בפיקודו של מפקד הז׳נדרמריה אג׳י זולטן. המקורות חלוקים בממדיו: המוזיאון הווירטואלי מדבר על כ־12,000 איש, roholocaust.com מביא 9,000 עצורים, והיודאיקה מעריכה שכ־35,000 יהודים עברו דרך הגטו בדרכם לאושוויץ.

ארבעה משלוחים יצאו מהגטו לאושוויץ ב־19, 21, 23 ו־25 במאי 1944. המוזיאון הווירטואלי מתאר התעללות של הז׳נדרמים והריגת מי שלא יכלו לצאת לדרך, ומספר על שני אחים, שמיל ופייסס אינדיג, שברחו, נתפסו בבארסנה והוצאו להורג.

אחרי המלחמה

לפי היודאיקה חזרו לעיירה כ־700 יהודים; פרוימוביץ׳ מונה כ־700 ב־1947, 24 ב־1977 ושישה ב־1992. ההגירה רוקנה את הקהילה. לפי ״באבל״ נהרס בית הכנסת הראשי ב־1970, ו־CIMEC מציין שזה היה בית הכנסת האחרון שנותר. היהודי האחרון בוישאו דה סוס, הרועה מנדל פרידמן, נפטר ב־1998.

מה נשאר לראות

• בית אלפנט: התצוגה על תולדות הקהילה וגירושה, בבית העץ שבתחנת הרכבת היערית.
• בית העלמין היהודי: לפי ״באבל״ ו־CIMEC זהו העדות המוחשית העיקרית לנוכחות היהודית בעיירה. ״באבל״ ממקם אותו על הגבעה; פרויקט בתי העלמין של JewishGen מתעד בית עלמין יהודי של וישאו דה מיז׳לוק, שסופחה לוישאו דה סוס ב־1959, ומביא צילומים מ־2016 ומ־2018. לא מצאנו כתובת רשמית.

לביקור

• בית אלפנט: לפי CIMEC הכתובת היא Strada Cerbului 5, בתחנת הרכבת היערית (CFF). לפי המדריך, הכניסה בתיאום מראש בלבד. לא פורסמו שעות פתיחה במקור רשמי עדכני; כדאי לבדוק לפני הביקור.
• בית העלמין: לא פורסמה כתובת ולא פורסמו הסדרי כניסה. כדאי לברר מראש מול קהילת יהודי סיגט, הרשומה ברשימת הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה, או מול הפדרציה עצמה.
• בית כנסת: לפי המקורות לא נותר בעיירה בית כנסת עומד.
• בסביבה: סיגט; מסלול המורשת היהודית במרמורש; באיה מארה.