מסלול המורשת היהודית של מרמורש: מסיגט לעמק האיזה

מסלול של יומיים או שלושה בלב מרמורש: מבאיה מארה מעל מעבר גוטיי לסיגט, עיר טייטלבוים ואלי ויזל, ומשם במעלה עמק האיזה לדרגומירשט, לבורשה ולווישאו דה סוס — עיירות עצים שבהן חיו עד 1944 אלפי חסידים. ברוב המקומות אין עוד קהילה, ומה שנשאר הוא בעיקר בתי עלמין, כמה מבנים וזיכרון.

לפני שיוצאים

מרמורש רחוקה: מקלוז׳ לבאיה מארה כ־130 ק״מ, ומשם לסיגט עוד כ־65 ק״מ בכביש הררי. הרכבות בחבל איטיות ומחייבות החלפות, ולכן רכב הוא הדרך המעשית היחידה לעשות את המסלול. המרחקים בכתבה הם הערכות לפי Rome2Rio ולפי ספר הזיכרון של מרמורש. בתי הכנסת ובתי העלמין נעולים ברובם; את הביקור כדאי לתאם מראש עם הקהילות בסיגט ובבאיה מארה או דרך הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה (FCER). אין בחבל מסעדה כשרה מאומתת, ולכן צריך להצטייד מראש.

יום ראשון: סיגט

ב־1941 חיו בסיגטו מרמציי 10,144 יהודים, כ־39% מהתושבים. מ־1858 ישב כאן רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, בעל ״ייטב לב״, שייסד בעיר את הישיבה החסידית הראשונה בהונגריה; אחריו כיהנו בנו, בעל ״קדושת יום טוב״, נכדו רבי חיים צבי, ולבסוף הנין רבי יקותיאל יהודה, שנרצח באושוויץ ב־1944. במאי 1944 יצאו מסיגט ארבע רכבות שבהן כמעט 13,000 יהודים. לעיר, לבית של ויזל, לבית הכנסת ולבית העלמין הקדשנו כתבות נפרדות, ולכן כאן רק עיקרי הדברים:

• בית אלי ויזל — רחוב טודור ולדימירסקו 1. בית הילדות של ויזל, שנולד בסיגט ב־1928, משמש כיום מוזיאון לתרבות היהודית של מרמורש ושייך למוזיאון מרמורש.
• בית הכנסת של חסידי ויז׳ניץ — רחוב בסרביה. היחיד שנשאר מבין יותר מתריסר בתי כנסת ובתי מדרש שפעלו בעיר.
• בית העלמין היהודי — ובו קברי רבני העיר. הביקור בתיאום עם הקהילה.
• תחנת הרכבת — לוח זיכרון לגירוש של מאי 1944.

כדאי ללון בסיגט: היא נקודת המוצא הנוחה לעמק האיזה ולעמק הווישאו.

דרגומירשט: הכפר של משפחת שטרן

דרגומירשט (Dragomirești) שוכנת כ־45 ק״מ דרומית־מזרחית לסיגט, במעלה עמק האיזה. לפי ספר הזיכרון של מרמורש, יהודי ראשון מופיע במפקד של 1746, ובסביבות 1780 התיישב בכפר רבי שמואל שטרן, סוחר גדול שהעסיק יהודים רבים ואביו של רבי מנחם מנדל שטרן, לימים רב סיגט. בסוף המאה ה־18 כבר היו לקהילה בית כנסת, מקווה ובית עלמין. ב־1920 היו בכפר 756 יהודים, 28% מהתושבים, וב־1921 ייסד בו הרב משה ישראל פלדמן ישיבה בשם ״דעת תורה״ שלמדו בה כ־50 תלמידים.

ב־15 באפריל 1944, היום האחרון של פסח, הוקם במרכז הכפר גטו שאליו הובאו גם יהודי הכפרים הסמוכים. באמצע מאי הובלו הגברים ברגל לתחנת הרכבת של ויזאו דה סוס, והנשים, הילדים והזקנים אחריהם; הרכבות הגיעו לאושוויץ בסביבות 18 במאי. הרב פלדמן נרצח שם. כ־50 ניצולים חזרו, ורובם עלו לישראל.

על דרגומירשט מסופר לעתים שפנים בית הכנסת העשוי עץ הועבר למוזיאון ישראל בירושלים. לא מצאנו לכך אישור באף מקור מוסמך — לא בספר הזיכרון, לא ברשימות בתי הכנסת מעץ ולא במוזיאון עצמו. מה שמתועד הוא דבר אחר: הכנסייה האורתודוקסית מעץ של דרגומירשט, מ־1722, נתרמה ב־1936 למוזיאון הכפר ״דימיטריה גוסטי״ בבוקרשט ועומדת שם עד היום. ייתכן שהסיפורים התערבבו.

בורשה: למרגלות הרי רודנה

בורשה (Borșa), בקצה העליון של עמק הווישאו, היא היעד הרחוק במסלול, כ־80 ק״מ מסיגט. לפי האנציקלופדיה יודאיקה התקיימו בה חיי קהילה כבר ב־1751, ולפי אגדה חסידית מקומית ביקר בה הבעל שם טוב. החסידות הייתה חזקה במקום, ויהודים רבים עבדו בחקלאות, ביערות ובכריתת עצים; חלקם החזיקו מנסרות ובתי מלאכה לעיבוד עץ. ב־1930 היו בבורשה 2,486 יהודים מתוך 11,230 תושבים. ב־4 ביולי 1930 נשרף הרובע היהודי בהצתה, שהאנציקלופדיה קושרת ל״משמר הברזל״.

באביב 1944 רוכזו יהודי בורשה בגטו מקומי ומשם הועברו לגטו של ויזאו דה סוס. ב־1947 חיו בעיירה 395 שבים; בשנות ה־70 נשארו שתיים־שלוש משפחות. לפי רשימות שושלת ויז׳ניץ, אחד מבני רבי ברוך הגר, רבי פנחס, כיהן כאדמו״ר בבורשה.

ויזאו דה סוס: עיירת העצים והדפוס

בדרך חזרה מבורשה לסיגט עוברים בוויזאו דה סוס (Vișeu de Sus; ביידיש אויבער־וישעווע), כ־60 ק״מ מסיגט. הקהילה התארגנה ב־1877, וב־1885 נעשתה מרכז לשלושת הכפרים וישאו העליון, התיכון והתחתון, ובהמשך לכפרים נוספים. היו בה ארבעה בתי כנסת, כמה בתי תפילה וישיבה, ורוב היהודים עבדו בתעשיית העצים, רבים מהם כפועלים פשוטים. ב־1896 נוסד בעיירה בית דפוס עברי, וב־1922 החל לצאת בו כתב העת התורני ״דגל התורה״. ב־1930 היו בה 3,734 יהודים, 33.7% מהתושבים. לפי רשימות שושלת ויז׳ניץ, רבי מנחם מנדל, בנו של רבי ישראל הגר, כיהן כאדמו״ר בווישאו.

באביב 1944 הוקם בעיירה גטו מרכזי לכל יהודי עמק הווישאו והאיזה העליון. על גודלו המקורות חלוקים: לפי האנציקלופדיה יודאיקה עברו בו כ־35,000 יהודים בדרכם לאושוויץ, ולפי ערך אחר באותה אנציקלופדיה גורשו ממנו כ־9,100 יהודים בשלוש רכבות, ב־19, ב־21 וב־25 במאי. אחרי המלחמה חזרו כ־700, וב־1971 כבר לא הייתה בעיירה קהילה. מצבם הנוכחי של בתי הכנסת לא ידוע לנו; בתי עלמין יהודיים נשארו בעיירה ובכפר וישאו דה מיז׳לוק הסמוך, שצולמו ב־2016. כדאי לברר מראש עם קהילת סיגט מי מחזיק במפתחות.

באיה מארה: נקודת הסיום

באיה מארה, כשעה נסיעה מסיגט, נסגרה בפני יהודים עד 1848, ובכל זאת צמחה בה קהילה אורתודוקסית של 3,623 נפשות ב־1941. בית הכנסת מ־1885 ברחוב סומשולוי 3 הוא היחיד במסלול שעדיין משמש קהילה. במאי 1944 הוקם גטו על מגרשי מפעל הזכוכית קניג, ויהודי הסביבה נכלאו ברפתות בכפר ואליה בורקוטולוי; ב־31 במאי וב־5 ביוני גורשו משני הגטאות 5,917 יהודים לאושוויץ. לתולדות הקהילה הקדשנו כתבה נפרדת.

לביקור

• יומיים: יום ראשון — באיה מארה ← סיגט (כ־65 ק״מ), ביקור בעיר ולינה. יום שני — סיגט ← דרגומירשט (כ־45 ק״מ) ← בורשה ← ויזאו דה סוס ← סיגט (בורשה–סיגט כ־80 ק״מ).
• שלושה ימים: כמו במסלול של יומיים, וביום השלישי חזרה לבאיה מארה, ביקור בבית הכנסת ובמקום הגטו, והמשך לקלוז׳ או לנמל התעופה מרמורש.
• תיאום: שעות פתיחה לא פורסמו במקור עדכני; את בית אלי ויזל בודקים מול מוזיאון מרמורש, ואת בתי הכנסת ובתי העלמין מתאמים עם הקהילות בסיגט ובבאיה מארה או דרך FCER.
• כשרות: אין בחבל מסעדה כשרה מאומתת; להצטייד מראש.

ראו גם את הכתבות שלנו על יהודי סיגט, על בית אלי ויזל, על בית הכנסת של חסידי ויז׳ניץ, על בית העלמין של סיגט ועל שואת יהודי מרמורש ב־1944.