קלוז׳ 1944: גטו ״איריס״, הרכבות לאושוויץ ורכבת קסטנר

בתוך חמישה שבועות באביב ובקיץ 1944 רוכזו כמעט 18,000 יהודים מקלוז׳ ומסביבתה במבנים לייבוש לבנים של מפעל ״איריס״, ונשלחו בשש רכבות לאושוויץ־בירקנאו. 388 מהם הוצאו מן הגטו והגיעו בסופו של דבר לשווייץ ב״רכבת קסטנר״, פרשה שעוררה בישראל, עשור אחר כך, את אחד המשברים הציבוריים הקשים בתולדותיה.

מקלוז׳ הרומנית לקולוז׳וואר ההונגרית

בשנת 1930 חיו בקלוז׳ 13,504 יהודים, 12.7% מתושבי העיר, לפי מאגר הקהילות של אנו – מוזיאון העם היהודי. בסוף אוגוסט 1940, בבוררות וינה השנייה, הועבר צפון טרנסילבניה, ועמו קלוז׳, לידי הונגריה. העיר שבה ונקראה קולוז׳וואר, ועל יהודיה הוחלו חוקי הגזע ההונגריים.

הפגיעה הראשונה באה עוד לפני הכיבוש הגרמני. בקיץ 1941 גורשו מן העיר כמה מאות יהודים שלא הייתה להם אזרחות הונגרית לקמניץ־פודולסקי שבאוקראינה הכבושה, ושם נרצחו. בשנת 1942 גויסו רוב הגברים בגיל צבא לפלוגות עבודת כפייה ונשלחו לחזית המזרחית, ורבים מהם לא שבו.

הכיבוש הגרמני וגטו ״איריס״

ב־19 במרץ 1944 כבשה גרמניה את הונגריה. בצפון טרנסילבניה רוכזו בתוך שבועות ספורים כמעט 160,000 יהודים בגטאות, לפי דוח ועדת ויזל (2004). בקלוז׳ פורסמה ההודעה יום אחד מראש, והריכוז החל ב־3 במאי 1944. יהודי העיר והמחוז הובאו למבנים הפתוחים של מפעל הלבנים ״איריס״ בצפון העיר. עד 10 במאי הגיעו בגטו 12,000 איש, ובשיאו, ערב הגירוש ואחרי שהועברו אליו גם יהודי גטו גרלה, ישבו בו ״קרוב ל־18,000״.

על הגטו פיקד ישירות מפקד המשטרה העירוני לסלו אורבן. בראש המועצה היהודית שמונתה עמד יוז׳ף פישר, ראש הקהילה הנאולוגית. חברים בה היו גם הרב עקיבא גלזנר, הרב משה וינברגר (לימים פרופ׳ משה כרמילי־וינברגר) וארנו מרטון, עורך העיתון הציוני ״אוי קלט״. הוועדה מציינת שבגטאות של צפון טרנסילבניה פעל ״מטבע״: מבנה שבו עונו יהודים כדי שיגלו היכן הסתירו את רכושם.

שש רכבות לאושוויץ

הגטו פונה בשש רכבות, בין 25 במאי ל־9 ביוני 1944. נספח 1 לדוח ועדת ויזל מונה את המשלוחים:

• 25 במאי – 3,130 איש
• 29 במאי – 3,417
• 31 במאי – 3,270
• 2 ביוני – 3,100
• 8 ביוני – 1,784
• 9 ביוני – 1,447

בסך הכול 16,148 איש, וזה גם המספר שמביא ארכיון יהדות בוקובינה וטרנסילבניה של מכון ליאו בק. הוועדה עצמה מזהירה שהנתונים בנספח אינם תמיד תואמים למקורות אחרים. מצפון טרנסילבניה כולו גורשו, לפי הדוח, 131,639 יהודים ב־45 רכבות. מספר המגורשים מקלוז׳ שנרצחו באושוויץ אינו ידוע במדויק. באביב 1945 שבו לעיר ניצולים מעטים, ואליהם הצטרפו יהודים מעיירות הסביבה: בשנת 1947 מנתה הקהילה כ־6,500 נפש.

רכבת קסטנר

ד״ר ישראל (רז׳ה) קסטנר נולד בקלוז׳ בשנת 1906, היה עיתונאי ב״אוי קלט״ ופעיל ציוני, ועבר לבודפשט בשנת 1942. שם היה ממייסדי ועדת העזרה וההצלה, ואחרי הכיבוש ניהל משא ומתן עם אדולף אייכמן ועם קורט בכר. לפי דוח ועדת ויזל, בעקבות ״העסקה השנויה במחלוקת״ שלו עם האס־אס הוצאו מגטו קלוז׳ 388 יהודים, ובהם יוז׳ף פישר, חותנו של קסטנר, ובני משפחתו, והובאו לבודפשט ב־10 ביוני 1944, יום אחרי שיצאה הרכבת האחרונה לאושוויץ.

ב־30 ביוני 1944 יצאה מבודפשט הרכבת. יד ושם מונה עליה 1,684 נוסעים, ו־USHMM מונה 1,686. במקום לנסוע לארץ ניטרלית היא הופנתה לברגן־בלזן, והנוסעים הוחזקו שם ב״מחנה ההונגרי״. באוגוסט 1944 הועברו 318 מהם לשווייץ, והשאר הגיעו לשם בתחילת דצמבר 1944.

המשפט, הרצח והמחלוקת

בישראל היה קסטנר פקיד ממשלתי ופעיל במפא״י. מלכיאל גרינוולד פרסם עלון שהאשים אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים, והמדינה הגישה נגד גרינוולד תביעת דיבה. סנגורו, שמואל תמיר, הפך את המשפט לבירור מעשיו של קסטנר עצמו. ב־22 ביוני 1955 קיבל השופט בנימין הלוי את רוב טענות ההגנה, ובפסק הדין נכתב שקסטנר ״מכר את נשמתו לשטן״. פסק הדין הביא לנפילת ממשלת משה שרת.

בתחילת מרץ 1957 נורה קסטנר ליד ביתו בתל אביב בידי צעירים מחוגי לח״י לשעבר, ומת מפצעיו כעבור ימים ספורים. בינואר 1958 הפך בית המשפט העליון, ברוב של שלושה שופטים נגד שניים, את עיקר פסק הדין בסוגיית שיתוף הפעולה. ביולי 2007 קיבל יד ושם את ארכיונו הפרטי של קסטנר.

המחלוקת לא נסגרה. המבקרים טוענים שראשי הקהילה בקלוז׳ ידעו על אושוויץ ולא הזהירו את הציבור. דוח ועדת ויזל מציין שפישר היה ״לפי הנאמר״ אחד המנהיגים המעטים בפרובינציה שידעו את מלוא האמת על ״הפתרון הסופי״. המגינים מצביעים על 1,684 נפשות שניצלו, ועל כך שלא היה בידי יהודי הגטו כוח לשנות את גורלם. היסטוריונים ממשיכים להתווכח על השאלה גם היום.

לביקור: אתרי הזיכרון בקלוז׳

• אנדרטת השואה בפארק קרג׳ילה (Parcul I. L. Caragiale, במרכז העיר) – האנדרטה הראשונה בקלוז׳ לזכר קורבנות השואה. האמן אגון מרק לוביט יצר אותה יחד עם הקהילה היהודית, והיא נחנכה ב־27 במאי 2014, במלאת 70 שנה לגירוש.
• ״המקדש לזכר המגורשים״ – בית הכנסת הנאולוגי ברחוב הוריה 21 (Strada Horea 21), שהוקדש לזכר המגורשים ועל קירו לוח זיכרון. כאן מתקיימת הדלקת הנרות בטקס השנתי.
• לוחות הזיכרון בתחנת הרכבת – בשנת 2014 נקבעו לוחות זיכרון בחזיתות תחנות הרכבת של קלוז׳ ושל דז׳, שמהן יצאו הרכבות לאושוויץ.
• אזור ״איריס״ – מפעל הלבנים עמד ברובע איריס שבצפון העיר. לא מצאנו מקור עדכני ומוסמך שמתאר אנדרטה במקום עצמו.
• מוזיאון מוזאון (Muzeon) – מוזיאון לתולדות יהודי קלוז׳, שנפתח ביולי 2020. בתצוגה פרקים על הגירוש, על רכבת קסטנר ועל ספר עם יותר מ־10,300 שמות מארכיון יד ושם. לפי דיווח מספטמבר 2026, המוזיאון עובר בנובמבר 2026 לבניין ברחוב טיפוגרפיי 25 (Strada Tipografiei 25) ויהיה סגור לכמה חודשים. לבדוק לפני הביקור.

טקס הזיכרון העירוני מתקיים בתחילת יוני, סביב יום השנה לגירוש. לביקור בבית הכנסת ולמועדי הטקסים יש לתאם מראש עם הקהילה היהודית בקלוז׳ או עם פדרציית הקהילות היהודיות ברומניה.