יהודי באיה מארה: עיר המכרות, בית הכנסת והגטו

באיה מארה, עיר המכרות של צפון טרנסילבניה, נשארה סגורה בפני יהודים עד 1848. בתוך פחות ממאה שנה צמחה בה קהילה אורתודוקסית של יותר משלושה וחצי אלף נפשות, ובאביב 1944 היא נמחקה בתוך חודש. בית הכנסת מ־1885 ברחוב סומשולוי עדיין עומד, וקהילה קטנה ממשיכה להחזיק בו.

עיר שנסגרה בפני יהודים

באיה מארה (Baia Mare; בהונגרית Nagybánya, בגרמנית Frauenbach) הייתה במשך מאות שנים מרכז של כריית זהב וכסף, וכמו ערי מכרות אחרות בממלכת הונגריה נאסר על יהודים להתיישב בה. לפי האנציקלופדיה יודאיקה, התיעוד המוקדם ביותר לנוכחות יהודית הוא מ־1664 — יהודי שסחר במתכת שנכרתה במקום. ב־1693 נאסרה רשמית התיישבות יהודים בערי המכרות ההונגריות, ומסמך מ־1725 מציין במפורש שאין בעיר יהודים. רק ב־1848 בוטל האיסור, ומ־1850 החלו להגיע בעלי מלאכה, סוחרים וחקלאים יהודים.

הקהילה התארגנה רשמית ב־1860 או ב־1861 (המקורות נבדלים בשנה), וחברה קדישא נוסדה ב־1862. לפי מחקר שפורסם בעיתונות המקומית, כבר בשעת ההתארגנות היו לקהילה בית עלמין, מקווה ובית תפילה בבית שכור.

קהילה אורתודוקסית בין סאטמר לציונות

הקהילה נשארה אורתודוקסית לאורך כל קיומה. היו בה חסידים רבים של חצר סאטמר, ולצידם תנועה ציונית פעילה; בין שתי מלחמות העולם גברה המתיחות בין שני המחנות. ב־1882, בימי עלילת הדם של טיסאאסלאר, תקף המון את בית התפילה של הקהילה ובזז אותו. בשנים שבין המלחמות סבלו יהודי העיר גם מהתקפות של ״משמר הברזל״ הרומני.

הרב הראשון של העיר, משנת 1919, היה הרב משה אהרן הכהן קראוס (1886–1944), יליד הונגריה ואחד הרבנים המעטים בטרנסילבניה שהיה בעל השכלה אוניברסיטאית. הוא נודע כדרשן מצוין, ונרצח בשואה.

• 1890: 701 יהודים מתוך 9,838 תושבים
• 1910: 1,402 מתוך 12,877
• 1930: 2,030 מתוך 13,904
• 1941: 3,623 מתוך 21,404

בית הכנסת ברחוב סומשולוי

בית הכנסת עומד ברחוב סומשולוי 3 (Strada Someșului 3). לפי הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה הוא נבנה ב־1885 בסגנון נאו־בארוק טרנסילבני, ושטחו כ־377 מ״ר; מקורות אחרים נותנים את השנים 1886 ו־1887. בחזית הארוכה יש כניסות נפרדות לגברים ולנשים. המבנה רשום כאנדרטה היסטורית בעלת חשיבות מקומית (קטגוריה B).

זה לא חורבה ולא בניין ענק: זהו בית כנסת צנוע בגודלו, אחד המעטים ברומניה שעדיין משמשים לתפילה. ב־2012 הודיעה עיריית באיה מארה על תוכנית לשקם אותו בשיתוף הקהילה, כך שישמש גם מרכז תרבות לקונצרטים ולאירועים, והתפילות בשבת יימשכו בו. ב־2013 דווח שבית הכנסת עתיד להיות משוחזר. לא מצאנו מקור עדכני שמתאר אם השיקום בוצע ומה מצב המבנה היום, ולכן כדאי לברר מראש עם הקהילה.

גדוד העבודה ואימרה רביצקי

ב־1940 סופחה באיה מארה עם צפון טרנסילבניה להונגריה. בין 1941 ל־1944 ישב בעיר מטה גדוד שירות העבודה מס׳ 10, שגייס גברים יהודים בגיל צבא מכל צפון טרנסילבניה. מפקדו, לוטננט־קולונל אימרה רביצקי (1896–1957), הציל רבים אחרי הכיבוש הגרמני ב־1944 בכך שגייס אותם לשירות העבודה במקום שיגורשו. ב־1962 הכיר בו יד ושם, לאחר מותו, כחסיד אומות העולם.

הגטו של 1944

ב־3 במאי 1944 החלו לרכז את יהודי העיר ואת יהודי צפון טרנסילבניה. יהודי באיה מארה נכלאו בגטו שהוקם על המגרשים הריקים של מפעל הזכוכית קניג (König), ובשיאו היו בו קרוב ל־4,000 בני אדם. כ־2,000 יהודים מקהילות המחוז — בהן שומקוטה מארה וקופלניק מנשטור — נכלאו ברפת ובאסם בכפר ואליה בורקוטולוי (Valea Borcutului; בהונגרית Borpatak), כשלושה ק״מ ממרכז העיר. המבנים יכלו להכיל כ־200 איש בלבד, והשאר הוחזקו תחת כיפת השמיים.

5,917 היהודים שבשני הגטאות גורשו לאושוויץ בשתי רכבות: ב־31 במאי 1944 (3,073 נפשות) וב־5 ביוני (2,844). רובם נרצחו עם הגעתם. על שואת יהודי מרמורש כולה הרחבנו בכתבה נפרדת.

אחרי המלחמה והיום

ב־1947 חיו בבאיה מארה 950 יהודים — ניצולים שחזרו ויהודים שהגיעו ממקומות אחרים. ההגירה לישראל, למערב אירופה ולארצות הברית הקטינה את הקהילה במהירות: ב־1969 מנתה 120 משפחות, וב־2012 דווח על 83 חברים. ניצולי העיר והסביבה פרסמו שני ספרי זיכרון: ״נאג׳באניה והסביבה״ (בני ברק, 1976) ו״גל עד ליהדות נאג׳ באניה״ (תל אביב, 1996, בעברית ובהונגרית). לפי דיווח מ־2024, עמותת Maramureș Heritage קיבלה את הזכויות לתרגם את הספר מ־1996 לרומנית.

בית העלמין היהודי של העיר קיים לפחות מימי ייסוד הקהילה. לא מצאנו מקור עדכני לכתובתו ולמצבו, ולכן את הביקור בו יש לתאם עם הקהילה.

לביקור

• בית הכנסת: רחוב סומשולוי 3. ביקור בתיאום מראש עם הקהילה המקומית או דרך הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה (FCER). שעות פתיחה לא פורסמו.
• בסביבה: בית העלמין היהודי של באיה ספריה (Baia Sprie), כ־9 ק״מ ממזרח, ברחוב לבדיי 27C — מגודר ונעול, הכניסה ברשות. בעיירה סייני (Seini) עבר בית הכנסת מ־1904 שיקום במימון אירופי כדי לשמש מוזיאון ליהודי טרנסילבניה ואולם תרבות, לפי דיווחים בעיתונות המקומית; לבדוק מראש אם הוא פתוח.
• הגעה: נמל התעופה מרמורש נמצא כ־10 ק״מ מערבית לעיר. מקלוז׳ כ־130 ק״מ, כשעתיים ורבע ברכב או כשלוש שעות באוטובוס. מכאן לסיגט כשעה.
• כשרות: לא ידוע לנו על מסעדה כשרה מאומתת בעיר; להצטייד מראש.

באיה מארה היא גם נקודת הפתיחה או הסיום של מסלול המורשת שלנו במרמורש. ראו גם את הכתבות על יהודי סיגט ועל שואת יהודי מרמורש ב־1944.