יהודי מרגיטה: עיר הישיבה של בית ויינברגר בצפון ביהור

מרגיטה (Marghita; בהונגרית Margitta), עיירה בצפון מחוז ביהור, הייתה ידועה ביידיש בשם מרגרטן, ושמה הלך לפניה בזכות הישיבה שלה ושושלת הרבנים מבית ויינברגר. הקהילה, אורתודוקסית מראשיתה, מנתה ב־1930 יותר מרבע מתושבי העיירה. במאי–יוני 1944, תחת שלטון הונגריה, גורשו יהודיה דרך גטו אורדיה לאושוויץ, ובית העלמין שעל הגבעה הוא כמעט כל מה שנותר מהם.

ראשית ההתיישבות

לפי האנציקלופדיה יודאיקה התיישבו יהודים במרגיטה במאה ה־18, כנראה מהכפר השכן פטרה (Petra, בלשון האנציקלופדיה), ותיאור גאוגרפי־היסטורי של הונגריה משנת 1799 כבר מזכיר תושבים יהודים. ספר הזיכרון של הקהילה, שיצא לאור ב־1979 בעריכת אהרן קליינמן, מביא מסמך מ־1721 מארכיוני הונגריה, ולפיו ברחו יהודי העיירה לאורדיה ולקרֵיי בזמן מרד וחזרו לאחר מכן.

לפי ספר הזיכרון נבנה בעיירה בסביבות 1742 בית תפילה מעץ. ב־1861 הוא נהרס, ובמקומו קם בית כנסת חדש; האנציקלופדיה יודאיקה מתארכת את בית הכנסת ל־1862. תיאור מ־1872 מזכיר ״היכל יפה״ ובית ספר יהודי, ובאותה שנה חיו במרגיטה, לפי ספר הזיכרון, כ־700 יהודים מתוך 3,900 תושבים. החברה קדישא נוסדה ב־1840, וב־1885 הפכה הקהילה למרכז הרשמי של יהודי הסביבה.

הרבנים והישיבה

הקהילה הייתה אורתודוקסית מראשיתה. במחצית הראשונה של המאה ה־19 עמד בראשה הרב יהושע אהרן צבי ויינברגר, בעל שו״ת ״מהרי״ץ״, ולפי האנציקלופדיה יודאיקה המשיכו צאצאיו לכהן ברבנות העיירה עד חורבן הקהילה. ב־1850 כיהן כאן זמן קצר גם הרב הלל ליכטנשטיין.

לישיבת מרגיטה הגיעו תלמידים ממקומות רחוקים, ולעתים מנתה, לפי האנציקלופדיה, עד 350 תלמידים. הרב האחרון, רבי מרדכי עזריאל ויינברגר, היה גם ראש הישיבה האחרון, ונספה בשואה. בין שתי מלחמות העולם גברה בעיירה ההשפעה החסידית, כשמשפחות חסידיות ורבנים הגיעו אליה, ופעלה בה גם עיתונות יהודית. ספר הזיכרון מזכיר בין הרבנים החסידיים שהשתקעו בעיירה אחרי מלחמת העולם הראשונה את ר׳ אייזיק לפקוביץ׳, ר׳ אברהם חיים גליק ור׳ חיים שפיצר. רוב הצעירים, לפי הספר, למדו אצל רבנים מקומיים, ורק מקצתם נסעו לישיבות בערים רחוקות.

עיירה של רבע יהודים

הקהילה גדלה בהתמדה: ב־1900 חיו במרגיטה 944 יהודים, 18% מהתושבים, וב־1930 כבר 1,623, שהיו 26.7%. ספר הזיכרון מקדיש פרקים לרחוב פטרי, ל״קורזו״, לתנועות הציוניות ולחיי הספורט והתרבות, ומשרטט עיירה שבה חיי הקהילה, הישיבה והמסחר היו שזורים זה בזה.

1940–1944: תחת שלטון הונגריה

בפרס וינה השני, באוגוסט 1940, סופחה מרגיטה עם צפון טרנסילבניה להונגריה. לפי האנציקלופדיה יודאיקה גילו יהודי העיירה במהרה שהאנטישמיות ההונגרית, הרשמית והציבורית, לא הייתה טובה מזו הרומנית שהכירו בין המלחמות. גברים צעירים גויסו לפלוגות עבודת הכפייה של הצבא ההונגרי, וספר הזיכרון מקדיש לכך פרק שלם.

אחרי הכיבוש הגרמני של הונגריה, במרץ 1944, רוכזו יהודי מרגיטה, עם יהודי הכפרים שבסביבה, בגטו אורדיה. במאי–יוני 1944 גורשו משם לאושוויץ, יחד עם כ־132 אלף יהודים מצפון טרנסילבניה, לפי נציבות ויזל. רובם נרצחו עם הגעתם. ב־1947 חזרו לעיירה, לפי האנציקלופדיה, כ־500 יהודים, אך רובם עלו לישראל או היגרו, וב־1970 נותרו במרגיטה כעשר משפחות יהודיות. ספר הזיכרון נחתם ברשימת שמות הנספים.

ספר הזיכרון

״ספר יזכור לקהילת מרגרטן והסביבה״ יצא לאור ב־1979 ביוזמת יוצאי העיירה, ותורגם לאנגלית במסגרת פרויקט ספרי הזיכרון של JewishGen. מלבד ההיסטוריה של הקהילה הוא כולל פרקים על הרבנים, על מוסדות הקהילה, על עבודת הכפייה, על הגירוש ועל ״החיים שחזרו״ אחרי המלחמה, וכן פרק על הכפרים שבסביבת מרגיטה, שיהודיהם היו קשורים לקהילה. בעת כתיבתו, לפי הספר, היה פרנץ וולנר אולי היהודי האחרון שעוד גר בעיירה.

לביקור

• בית העלמין היהודי: Strada Brândușei 10, לפי רשימת הפדרציה. בית העלמין שוכן על גבעה בשולי העיר, ולפי סקר מ־2000 הוא משתרע על כ־120 על 180 מטר, עם מאות מצבות בכתובות עבריות והונגריות, הוותיקות שבהן מהמחצית הראשונה של המאה ה־19, ואוהלים קטנים מבטון.
• גישה: בית העלמין מגודר ושערו נעול, ולא פורסמו שעות. בית העלמין שייך לקהילת יהודי אורדיה, לפי הפדרציה, ואליה יש לפנות מראש.
• בסביבה: אורדיה, עם בתי הכנסת שלה והאנדרטה למגורשים; ואלאה לוי מיהאי; שימלאו סילבניי, עם המוזיאון לזכר השואה בצפון טרנסילבניה; קרֵיי; סלונטה.