יהודי מוינשט: העיירה שייסדה את ראש פינה

מוינשט (Moinești), עיירת נפט קטנה לרגלי הקרפטים ממערב לבאקאו, הייתה בסוף המאה ה־19 עיירה שכמחצית מתושביה יהודים. ממנה יצאה ב־1882 הקבוצה המאורגנת הראשונה מרומניה שהתיישבה בארץ ישראל וייסדה את ראש פינה, ובה נולדו טריסטן צארה, ממייסדי תנועת הדאדא, והרב משה רוזן, הרב הראשי של רומניה. היום אין בה קהילה, אבל בית העלמין העתיק על הגבעה עדיין עומד.

יישוב עתיק מהעיירה עצמה

לפי האנציקלופדיה יודאיקה, מצבות מן השנים 1740 ו־1748 מעידות שיהודים ישבו במקום עוד לפני שנוסדה העיירה, ב־1781. במפקד 1820 נרשמו 42 משלמי מס יהודים, ולפי האנציקלופדיה היהודית (1906) היו אז היהודים רוב תושבי המקום. ב־1880, כך לפי אותו מקור, הגיעו לעיירה יהודים שגורשו מהכפרים הסמוכים: האוכלוסייה גדלה, אבל העוני העמיק.

הקהילה התארגנה רשמית ב־1885, וכבר מנתה אז כ־500 משפחות. לפי היודאיקה פעלו בה חמישה בתי תפילה ומקווה, בית ספר יסודי לבנים (1893) ובית ספר לבנות (1900). האנציקלופדיה היהודית, שנכתבה כמה שנים אחר כך, מונה שלושה בתי כנסת, רב ושלושה שוחטים, ומתארת קהילה שמתקיימת ממס על בשר ועופות כשרים, מהכנסות בית המרחץ שבבעלותה וממס על מצות, ושני ארגוני צדקה ואגודה ציונית. במפקד 1899 נמנו כ־2,400 יהודים — 2,398, שהם 50.6% מהתושבים, לפי היודאיקה, ו־2,363 לפי האנציקלופדיה היהודית. מסוף 1899 החלה הגירה מתמדת לאמריקה.

״דרך מוינשט מגיעים לארץ ישראל״

את מקומה בהיסטוריה קנתה מוינשט בתנועת ההתיישבות בארץ ישראל. משה דוד שוב, יליד העיירה (1854–1938) ושוחט בה, היה לפי האנציקלופדיה יודאיקה ממייסדי אגודה מקומית ליישוב ארץ ישראל. לפי היודאיקה, ב־1881 התארגנו בעיירה 50 משפחות ושלחו את שוב לארץ כשליחן; ערך הביוגרפיה שלו מתארך את שליחותו ל־1882. שוב קנה את אדמת ג׳עונה, ליד צפת — המקום שבו ניסו ב־1878 יהודים מצפת להקים מושבה, ושהיה נטוש מאז. בקיץ 1882 התיישבו במקום 22 משפחות ממוינשט, ובסוף אותה שנה קמה שם ראש פינה; שוב נבחר לראש ועד המושבה והשיג מהשלטונות העות׳מאניים בדמשק היתר לבנות בתים. המושבה מציינת את 12 בדצמבר 1882, היום שבו נזרעו השדות הראשונים, כיום ייסודה.

מוינשט שלחה גם שני צירים, דוד בוקשטטר ומנדל גרינברג, לוועידת פוקשאן של ראשית 1882, כך לפי ספר הזיכרון לקהילת באקאו שיצא בתל אביב ב־1990. לפי אותו ספר, 21 מאנשי מוינשט הגיעו לבאקאו וביקשו דרכונים לפלשתינה, והאונייה ״תטיס״ הובילה 228 מהגרים מבאקאו, ממוינשט ומערים אחרות. בבית המכירות ״קדם״ נמכר מכתב המלצה מתמוז תרמ״ב (1882), שבו מבקשים שניים מאנשי מוינשט, גדליה וחיים, מרבני קושטא לסייע לר׳ חיים בן ר׳ יוסף צבי, שעשה את דרכו להתיישב בארץ.

השנים הראשונות היו קשות, ומושבות העלייה הראשונה עברו לחסות הברון רוטשילד. שוב, לפי הספרייה הווירטואלית היהודית, סירב לשתף פעולה עם פקידי הברון, ויתר על אדמתו ונעשה למנהל בית הספר העברי הראשון של המושבה. במוינשט עצמה נאמר אחר כך, כך כותבת ליקה אברהמי־גוטמן בספר הזיכרון, ש״דרך מוינשט מגיעים לארץ ישראל״. גלי העלייה רוקנו את העיירה ממעמדה כמרכז ציוני, אבל תנועות הנוער — השומר הצעיר, בית״ר וגורדוניה — המשיכו לפעול בה ולשלוח חברים לארץ. בין שתי מלחמות העולם ירד מספר היהודים ל־1,761, 26.6% מהתושבים.

טריסטן צארה והרב משה רוזן

שמואל רוזנשטוק (Samuel Rosenstock) נולד במוינשט ב־16 באפריל 1896 למשפחה יהודית. הוא למד בבוקרשט, אימץ את השם הספרותי טריסטן צארה (Tristan Tzara), ובציריך של מלחמת העולם הראשונה היה ממייסדי תנועת הדאדא; הוא נפטר בפריז בדצמבר 1963. ב־8 באוקטובר 1996, במלאת מאה שנה להולדתו, נחנכה בכניסה לעיירה ״אנדרטת הדאדא״ של הפסל אינגו גלאס — קונסטרוקציית בטון צבועה אדום, שתוכננה במקור מפלדה. ספר הזיכרון של באקאו מזכיר את צארה כמתבולל, ולצדו את ד״ר בוצו זליג, שתרגם לרומנית את ״פישקה החיגר״ של מנדלי מוכר ספרים.

בן אחר של העיירה, הרב משה רוזן (1912–1994), כיהן מ־1948 כרבה הראשי של רומניה, ובמשך עשרות שנים בתקופה הקומוניסטית עמד בראש יהדות רומניה.

מלחמת העולם השנייה

מוינשט נשארה בשלטון רומני כל ימי המלחמה, ויהודיה לא גורשו למחנות ההשמדה. אבל בקיץ 1941, עם פתיחת המלחמה בברית המועצות, הם גורשו מבתיהם. לפי ספרו של איזידור קארה על יהודי באקאו, בעקבות פקודה מס׳ 817 מ־3 ביולי 1941 פונו 4,000–5,000 יהודים מטרגו אוקנה, ממוינשט ומכפרי המחוז לבאקאו, ומותר היה להם לקחת רק מעט מחפציהם. השלטונות לא סייעו להם, והם נקלטו אצל קרובים ובמוסדות הקהילה, בבתי ספר ובבתי כנסת; הקהילה פתחה עבורם מטבחים כשרים. האנציקלופדיה יודאיקה כותבת לעומת זאת שיהודי מוינשט גורשו לבוטושאני. בין המפונים היה הרופא ד״ר ק׳ ליטמן, שנשלח לפי קארה לעבודה בטרנסניסטריה. בני זוג שהאישה מהם הייתה ממוינשט נספו ב־1942 בטביעת האונייה ״סטרומה״.

לפי היודאיקה חזרו לעיירה אחרי המלחמה כ־80 משפחות. ב־1947 נמנו בה 480 יהודים וב־1950 — 400; העלייה לישראל צמצמה את הקהילה, וב־1969 נותרו בה כ־15 משפחות.

בית העלמין על גבעת אוסויו

האתר היהודי העיקרי שנשאר במוינשט הוא בית העלמין, על הדרך הראשית של גבעת אוסויו (Osoiu), סמוך לראש הגבעה. המכון הרומני לתרבות מתאר אותו כאחד מבתי הקברות היהודיים העתיקים ברומניה, ומצבתו העתיקה הידועה מתוארכת ל־1740. לפי סקרים שנאספו בפרויקט בתי העלמין של JewishGen, יש בו בין 500 ל־5,000 מצבות, רובן נפולות או שבורות, בית טהרה ובו שולחן טהרה, וחומה עם שער נעול. הקבורה האחרונה הידועה הייתה בשנות ה־90. סופות ב־2019 הפילו כמה מצבות גדולות.

את שימור המקום מובילה קרן LEOLAM למורשת יהודית, ששיפצה את חזית בית הטהרה, את הכניסה ואת הגדר. הקרן מארגנת בבית העלמין אירועים במסגרת ימי התרבות היהודית האירופיים: ב־11 בספטמבר 2022 סיור מודרך לתלמידים תחת הכותרת ״1882–2022: מוינשט – ראש פינה״, ובאירוע ״יום פתוח״ מאוחר יותר הוצגה המהדורה השנייה של ספרו של סולומון שפירא, ״אגדה חיה – מוינשט״. לא מצאנו מקור עדכני על בית כנסת שנותר בעיירה, ומוינשט אינה מופיעה ברשימת בתי הכנסת וברשימת הקהילות של הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה.

לביקור

• בית העלמין: על גבעת אוסויו, לפי המכון הרומני לתרבות. השער נעול ולא פורסמו שעות ביקור; יש לתאם מראש עם קרן LEOLAM או עם הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה.
• אנדרטת הדאדא: בכניסה לעיירה, באוויר הפתוח.
• קהילה: אין במוינשט קהילה רשומה; הקהילה הקרובה היא קהילת יהודי באקאו.
• בסביבה: באקאו; טרגו אוקנה; פיאטרה נמץ.