יהודי פיאטרה נמץ: ״ירושלים של רומניה״ למרגלות הקרפטים

פיאטרה נמץ, עיר השוק שלמרגלות הקרפטים המזרחיים על נהר הביסטריצה, הייתה בתחילת המאה ה־20 עיר שמחצית תושביה יהודים. נחום סוקולוב כינה אותה ב־1912 ״ירושלים של רומניה״. מן הקהילה שמנתה יותר משמונת אלפים נפש נותרו היום כמאה וחמישים יהודים, שני בתי כנסת ובית עלמין.

ראשית: מצבות ופנקסים

שמות מקום כמו ״ז׳ידובינה״ ו״עמק היהודי״ (Valea Jidanului) מרמזים, לפי פנקס הקהילות של יד ושם, על נוכחות יהודית ותיקה באזור. הראיה המתוארכת הקדומה היא מצבה מ־1627 בבית העלמין הישן. הקהילה המאורגנת מתועדת מן המאה ה־18: פנקס חברה קדישא נשמר משנת 1771 וכולל את תקנותיה, ובית הכנסת נבנה מחדש מעץ על פי היתר נסיכותי מ־1766. החברה קדישא ניהלה בפועל את ענייני הקהילה. הגבאי והרב יכלו להעניש עבריינים, ומשגיחים פיקחו על משקלות, מידות ושמירת שבת.

במסמכים הרשמיים נקראה הקהילה ״האומה היהודית״ או ״קהל יהודי פיאטרה״, והייתה כפופה לסטרוסטה ולחכם באשי של יאשי. ב־1819 שימש ראש הגילדה היהודית, ברקו לייבו, גם סגנו של מפקד המשטרה העירונית.

צמיחה במאה ה־19

המספרים מספרים את הסיפור: 120 משלמי מסים יהודים ב־1803, 681 יהודים ב־1831, 1,760 ב־1838, 3,900 ב־1859 (כשליש מהתושבים), 8,361 ב־1894 ו־8,489 ב־1907, כמחצית העיר. המסחר בתוצרת חקלאית, בעצים, בתבואה ובבקר היה כמעט כולו בידי יהודים. ב־1891 היו בעיר 417 חנויות של יהודים. יהודים שלטו במלאכות כמו כובענות, שענות וצורפות, ובמפקד בעלי המלאכה של 1902 היו 267 מתוך 376 בעלי המלאכה העצמאיים יהודים. תעשיינים יהודים הקימו טחנות ומפעלים לדיו, בירה, בד, משקאות, עור ושמן, והכניסו לעיר את תאורת הגז.

לצד בית הכנסת הגדול פעלו 16 בתי תפילה ובתי מדרש, לרבות בית המדרש של החייטים, של הרוכלים, של חב״ד ובית המדרש ״שבט אחים״ של בעלי המלאכה, ולכולם ספריות. פעלו מוסדות רווחה: הקדש, בית אבות מ־1898 ובית חולים מ־1905. בית עלמין חדש נחנך ב־1872.

הצמיחה לוותה ברדיפות. ב־1821, בימי המרד היווני, נשדדו ונרצחו יהודים, וכוחות תורכיים מנעו טבח רחב. בשנות ה־40 של המאה ה־19 נעצרו יהודים מכפרי הסביבה בעלילת דם ועונו, ושוחררו רק אחרי שמשה מונטיפיורי השיג פקודת שחרור מהסולטן. עלילות נוספות הועלו ב־1860 וב־1891, וב־1890 הרסה העירייה כמאה בתים של יהודים בטענה שהם עלולים לקרוס.

״ירושלים של רומניה״

פיאטרה נמץ הייתה ממוקדי הציונות המוקדמת ברומניה. ב־1894 נוסד בה סניף של חובבי ציון, ובסוף שנות ה־90 קמו אגודות נוער כמו ״בני ציון יהודה הלוי״ ו״בנות ציון ד״ר הרצל״. ב־1899 פרסם רב העיר ה״ל לבל חוברת בגרמנית על ציונות ודת. ב־30 בדצמבר 1906 התכנס בעיר כנס ציוני ארצי לתרבות, וב־1909 יצא בה הירחון העברי ״המעורר״, בעריכת מ׳ בראונשטיין־מבשן וא״ל זיסו. אחרי מלחמת העולם הראשונה מנתה ההסתדרות הציונית המקומית 700 חברים (1919), וב־1929 זכתה הרשימה הציונית ברוב בהנהלת הקהילה.

הקשיים הכלכליים והאנטישמיות דחפו רבים להגר. ב־1900 יצאו מהעיר קבוצות של ״פוסגייער״, מהגרים שיצאו ברגל, ובהן ״לב אחד״ עם 59 איש. קבוצות אחרות הוחזרו בידי שלטונות הגבול.

מן העיר יצאו הסופר והעיתונאי ה״ש שטרייטמן, א״ל זיסו, סופר ומנהיג המחתרת הציונית בימי השואה, ההיסטוריון ז׳אן ז׳וסטר, שנפל במלחמת העולם הראשונה, ומשה וייסמן־עמיר, נשיא ההסתדרות הציונית ברומניה ולימים שגריר ישראל בארצות בנלוקס. גם הצייר הסוריאליסט ויקטור בראונר, יליד 1903, נחשב לבן המפורסם ביותר של הקהילה.

בין המלחמות ותחת אנטונסקו

ב־1930 חיו בעיר 7,595 יהודים, 24% מהתושבים. שנות העשרים והשלושים היו שנים של אלימות: ב־1925, אחרי ביקור של א״צ קוזה, פרצו מהומות ביום כיפור, וב־1928 הופלו 63 מצבות בבית העלמין. ב־1937 נאסר על 26 מתוך 28 עורכי הדין היהודים לעסוק במקצועם.

בימי ״המדינה הלגיונרית״, בסוף 1940, נאסר לקבור יהודים עד ששולם כופר לקרן הלגיונרים, עשירים עונו כדי שיחתמו על התחייבויות תשלום, וחנויות יהודיות הועברו לידי ״שותפים״ שמונו מבחוץ. תחת משטר אנטונסקו נדרשו גברים לעבודות כפייה: במאי 1941 נשלחו כ־500 יהודים לחפור תעלות, ועוד כ־500 גויסו לגדודי עבודה. ב־18 ביוני 1941 הורה מפקד המשטרה לגרש את יהודי המחוז בני 16 עד 60 לטרגו ז׳יו. אחרי תחנונים נלקח אדם אחד מכל משפחה, וכ־1,500 נכלאו במחנות בעיר עצמה. 21 יהודים גורשו לטרנסניסטריה. יהודי הכפרים במחוז רוכזו בפיאטרה נמץ ובטרגו נמץ.

ב־1941 חיו בעיר כ־7,000 יהודים, מהם 600 פליטים, ו־4,000 נזקקו לתמיכת הקהילה. בתי הספר היהודיים המשיכו לפעול, ולצד בית הספר היסודי הוקמה גימנסיה. הקהילה הקימה ״בית ילדים״ ליתומים שהוחזרו מטרנסניסטריה. מחקר חדש של ההיסטוריון עמנואל בלן (2025) מתאר את ההחרמות, הגירושים מהכפרים ועבודות הכפייה במחוז כ״שואה פנימית״.

אחרי המלחמה והיום

ב־1947 חיו בעיר כ־8,000 יהודים, רבים מהם מגורשי הכפרים שהשתקעו בה. בעשורים הבאים עלו רובם לישראל. ב־2003 נותרו 153 יהודים, ובשנים האחרונות מדברים המקורות על כ־140 חברי קהילה. הקהילה, בראשות אמיל ניקולאה נדלר, מקיימת את שני בתי הכנסת בחצר ברחוב ארניצ׳י ומארחת בהם אירועי תרבות.

בית העלמין הישן על גבעת קרלומן, ליד בית החולים במרכז העיר, נסגר לקבורה לפי JewishGen ב־1860. הוא מגודר, חלק מהמצבות שבורות והצמחייה מקשה על הגישה. בית העלמין החדש נחנך ב־1872, הורחב ב־1903, ועדיין פעיל, עם חלק תחתון בגובה הרחוב וחלק עליון במעלה הגבעה.

לביקור

את הביקור בבתי הכנסת ובבתי העלמין מתאמים מראש עם קהילת יהודי פיאטרה נמץ, רחוב פטרו ררש 7 (Strada Petru Rareș 7), טלפון ‎0233-223-815, לפי אתר הפדרציה. שעות פתיחה קבועות לא פורסמו. מה לראות:

• בית הכנסת מעץ ״בעל שם טוב״ ובית הכנסת ״לייפציגר״, רחוב דימיטריה ארניצ׳י 7
• בית העלמין הישן על גבעת קרלומן, מהקדומים במולדובה
• בית העלמין הפעיל וחלקו העליון במעלה הגבעה

על בית הכנסת מעץ ראו את הכתבה על בית הכנסת ״בעל שם טוב״.