יהודי פלויישט: קהילה בעיר הנפט

פלויישט, בירת מחוז פרהובה, יושבת בצומת הדרכים שבין בוקרשט, מולדובה וטרנסילבניה, ומאמצע המאה ה־19 הייתה גם בירת הנפט של רומניה. יהודים חיו בה מהמחצית השנייה של המאה ה־17, ובשיאה מנתה הקהילה כמעט 4,000 נפשות, חמישה בתי כנסת ושני בתי ספר. מכל אלה שרד בית כנסת אחד — ״בית ישראל״ ברחוב בסרבילור.

ראשית: מחוץ לעיר

לפי האנציקלופדיה יודאיקה ופנקס הקהילות של יד ושם, היהודים הראשונים התיישבו בפלויישט במחצית השנייה של המאה ה־17. הקהילה הייתה קטנה כל כך שבתחילה קברה את מתיה בבית העלמין של בוזאו, ורק בסוף המאה רכשה חלקת קבורה משלה. מצבות מהשנים 1719–1740 נמצאו לימים משוקעות ברצפת כנסייה. בראשית המאה ה־18 נהרס בית הכנסת הראשון בפקודת השליט, והיהודים עברו לגור כשני קילומטרים מחוץ לעיר. השווקים עברו בעקבותיהם לשכונה היהודית, והדרך שהובילה אליה נקראה ״רחוב היהודים״ עד 1882.

בראשית המאה ה־19 הגיעו לעיר יהודים ספרדים מהבלקן — פנקס הקהילות נוקב בשנת 1806 — והתיישבו ברחוב שהאשכנזים כינו ״די פרענקישע גאס״. ב־1830 ביקשו הספרדים מהחכם באשי להכיר בהם כקהילה נפרדת ונענו בשלילה. כך נוצר בפלויישט הסדר ייחודי: קהל אחד ובית עלמין אחד לאשכנזים ולספרדים, אבל בתי כנסת וחברות קדישא נפרדים. במפקד 1831 נרשמו בעיר 280 משלמי מסים יהודים.

מסחר, נפט וציונות

יהודי פלויישט היו נפחים, חייטים וסנדלרים, ובעיקר סוחרים: הם ייצאו תוצרת חקלאית, צמר ועורות לבראשוב, להונגריה ולווינה, ומאמצע המאה ה־19 עסקו רבים מהם בנפט — חלק מהתהליך שהפך את העיר למרכז ענף הנפט הרומני. החיים לא היו שקטים: פנקס הקהילות מונה עלילות דם בראשית המאה ה־19 וב־1815, 1867 ו־1871, וגזרות גירוש מהכפרים ב־1844 וב־1849. ב־1899 חיו בעיר 2,478 יהודים, 5.5% מהאוכלוסייה.

ב־1875 נפתח בית הספר לבנים על שם לוקה מויסה (Luca Moise), שבכספו נוסד, וב־1896 נפתח בית ספר לבנות. בראש הרבנות עמדו בין השאר הרב דוד מוידל, שכיהן כאן לפני שהיה לרבה הראשי של בוקרשט, ובני משפחת ברזיס: הרב יהודה אריה ברזיס, שכיהן עד 1908, ובנו הרב ד״ר יוסף חיים ברזיס (1911–1922), שעמד אחר כך בראש משרד ההסתדרות הציונית ברומניה ובראש קרן קיימת לישראל במדינה. אגודת חובבי ציון קמה בעיר ב־1894, וב־1913 תרם בן העיר ברוך כהנא 130,000 פרנק זהב לקרן הקיימת; על שמו נקרא כפר ברוך שבעמק יזרעאל. מפלויישט יצאו גם הבלשן לזר שאינאנו (Lazăr Șăineanu), שנדחה שוב ושוב בבקשת האזרחות ועבר לפריז, והמתמטיקאי דוד עמנואל, פרופסור באוניברסיטת בוקרשט.

בין המלחמות ישבו יהודים במועצת העיר, ואחד מהם כיהן תקופה כסגן ראש העיר. ב־1930 מנתה הקהילה 3,843 נפשות. ב־1939 נבחר לרב העיר הרב ד״ר מנחם ספרן, שכיהן עד 1956.

״בית ישראל״ ברחוב בסרבילור

לפי פנקס הקהילות היו בעיר בתי כנסת רבים: ״בית הכנסת של הרב״ (1780), בית הכנסת הגדול (1820, נבנה מחדש באבן ב־1840), ״איצלס״, ״היכל הספרדים״ ובית הכנסת של בעלי המלאכה. בית הכנסת היחיד ששרד הוא ״בית ישראל״ (Beth Israel), של קהילת ״רית אוקסידנטל״ — היהודים בעלי הנוסח המערבי, שהתארגנו לפי מקורות מקומיים ב־1882. לפי ההיסטוריה של הקהילה שכתבה לאורה כריסטינה ג׳אלה, ״המקדש״ שלהם נחנך תחילה ב־1901 בבניין קיים; ב־10 באוגוסט 1910 התירה העירייה לבנות מקדש חדש, אבן הפינה הונחה ב־17 באפריל 1911, והבניין שימש לתפילה מאפריל 1912. העיתונאי בוגדן־לוצ׳יאן סלז׳אן מייחס את התכנון לאדריכל ישראל גוליגר. הפדרציה של הקהילות מציינת את 1910 כשנת הבנייה.

הבניין, בסגנון מורי, מסיבי מבחוץ ומעודן מבפנים: אולם מרכזי ושני אגפי צד, תקרות שטוחות ועיטור מאופק. בתקופה הקומוניסטית שימש כנוטריון מדינה וכגן ילדים של המפלגה — ואולי בזכות זה שרד. אחרי 1989 שוקם, וב־13 בנובמבר 2007 נחנך מחדש. לפי סלז׳אן, העוגב מראשית המאה ה־20, שהובא מווינה, אינו שמיש עוד. לפי רשימת הפדרציה בית הכנסת פעיל.

סתיו 1940: הלגיון בעיר הנפט

שדות הנפט משכו את גרמניה הנאצית לפלויישט כבר ב־1939, ובסתיו 1940 הוצבו בעיר יחידות של הצבא הגרמני. אחרי עליית ״מדינת הלגיון״ בספטמבר 1940 מונה למפקד המשטרה קוז׳וקארו (Cojocaru), איש משמר הברזל, שהחרים עסקים יהודיים ועצר סוחרים ומנהיגי קהילה. ב־10 בנובמבר 1940 נעצרו כשלושים יהודים באשמת השתתפות באספה קומוניסטית ועונו במשך יותר משבועיים. ב־17 בנובמבר הרסו אנשי הלגיון את בית הכנסת הגדול, את בית הכנסת של הרב, את היכל הספרדים ואת בית הספר לוקה מויסה, בתואנה שנפגעו ברעידת האדמה של אותו חודש. ספרי תורה נשרפו, ואת עבודת ההריסה נאלצו לבצע יהודים מגויסי עבודת כפייה. הריהוט הועבר לכנסיות ולמנזרים, ובית הספר לבנות ובית המרחץ הוחרמו.

בליל 27–28 בנובמבר 1940 הוצאו 11 מהעצירים אל יער סמוך ונרצחו. בין הנרצחים היה הרב דוד פרידמן, צאצא לשושלת רוז׳ין, שהחזיק בית תפילה בביתו. גם הרב הראשי מנחם ספרן נעצר ועונה, ושוחרר ברגע האחרון בזכות התערבות מיוחדת.

עבודת כפייה, לא גירוש

פלויישט שייכת לממלכה הישנה (״הרגאט״), ויהודיה לא גורשו בהמוניהם לטרנסניסטריה כפי שגורשו יהודי בוקובינה ובסרביה. אבל אחרי פרוץ המלחמה בברית המועצות, בקיץ 1941, נשלחו הגברים בני 18 עד 60 למחנה טייש (Teiș) שבמחוז דמבוביצה, ובני נוער בני 13 עד 18 גויסו לעבודת כפייה. בינואר 1942 שוחררו הגברים מעל גיל 50; אחרים פוזרו בערים אחרות ונשלחו לעבודת כפייה בבסרביה ובמולדובה. המספרים בפנקס הקהילות מספרים את הסיפור: 3,596 יהודים ב־1941, ו־2,075 בלבד ב־1942. ב־1 באוגוסט 1943 הפציצו בעלות הברית את מתקני הנפט של העיר; לפי מקורות מקומיים, ״בית ישראל״ יצא מהמלחמה בית הכנסת היחיד שנותר בה.

אחרי המלחמה והיום

לפי האנציקלופדיה יודאיקה חזרו כמעט כל יהודי פלויישט לעירם אחרי המלחמה, וב־1947 חיו בה כ־3,000 יהודים. העלייה לישראל דילדלה את הקהילה במהירות: כ־2,000 ב־1950, כ־120 משפחות ובית כנסת אחד ב־1969. ב־2021 אמרה נשיאת הקהילה דאז, אדלה הרדן, שמספר החברים אינו עולה על 80. לפי אתר הפדרציה עומדת היום בראש הקהילה גרציאלה דוד, והקהילה אחראית גם על יהודי קמפינה הסמוכה.

בתי העלמין

בית העלמין שנפתח ב־1818 ברחוב ולאד צפש, קרוב מדי לעיר, נסגר בסוף המאה ה־19; לפי סקר JewishGen משנת 2001, במגרש הקטן ברחוב וסילה לופו לא נותרו מצבות גלויות. בית העלמין הפעיל נמצא ברחוב אפרודול פוריצ׳ה (Strada Aprodul Purice) — מס׳ 72 לפי ״אדוורול״, 74 לפי JewishGen. הוא מוקף חומה ושער נעול, ויש בו בית טהרה, אלפי מצבות בעברית, ביידיש, בגרמנית, בהונגרית וברומנית, חלקה של חיילים יהודים ממלחמת העולם הראשונה ואנדרטה לקורבנות הפשיזם. ביוני 2021 הופלו בו כ־16–19 מצבות; המשטרה זיהתה חשודים צעירים וקבעה שלא היה זה מעשה אנטישמי.

לביקור

• בית הכנסת ״בית ישראל״ ומשרדי הקהילה: רחוב בסרבילור 12 (Strada Basarabilor 12). טלפון הקהילה לפי אתר הפדרציה: ‎0244-511-932. שעות פתיחה לא פורסמו — מתאמים מראש.
• בית העלמין: רחוב אפרודול פוריצ׳ה; השער נעול, וביקור בתיאום עם הקהילה.
• בדרך: פלויישט נמצאת על הדרך הראשית מבוקרשט לעמק פרהובה, לפרדאל ולבראשוב, ונוח לשלב בה עצירה בנסיעה להרים.