יהודי פודו אילואיי: השטעטל שבו נעצרה רכבת המוות

פודו אילואיי (Podu Iloaiei), עיירה על נהר הבחלוי כ־20 ק״מ מערבית ליאשי, הייתה שטעטל מולדבי שבו היו היהודים במשך רוב המאה ה־19 רוב התושבים. בבוקר 30 ביוני 1941 הגיעה לתחנה שלה ״רכבת המוות״ השנייה מיאשי, ויותר מאלף מנוסעיה הגיעו מתים. הם קבורים בקבר אחים בבית העלמין היהודי של העיירה, שבו נערך עד היום טקס זיכרון שנתי.

שטעטל ליד הגשר

לפי ״פנקס הקהילות – רומניה״ של יד ושם, נקרא המקום תחילה ״הגשר של לאה״, על שם אישה יהודייה שהחזיקה בו פונדק במאה ה־17. זו מסורת שמביא הפנקס, ולא עובדה מתועדת. ב־1810 התיישבו במקום כמה יהודים, וב־1818 קיבל בעל האחוזה רישיון מהנסיך סקרלט קלימכי להקים עיירה ליד הגשר; הרישיון חודש ב־1823. בעלי האחוזות הבטיחו ליהודים מגרשים פטורים ממס לשני בתי כנסת, למקווה ולבית עלמין.

הקהילה גדלה מהר. לפי הפנקס, חיו במקום 284 יהודים ב־1831, מחצית התושבים, ו־1,962 ב־1899, 67.9% מהתושבים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה: אופים, פרוונים, סנדלרים ונפחים, ואחדים החזיקו טחנות על גדות הנהר. לפי ההיסטוריון איציק שוורץ־קארה, בן העיירה, נחנך בית הכנסת הגדול ב־1862, כפי שנחרט על חזיתו (בסקר JewishGen מופיעה השנה 1876).

חסידות, ציונות ופוגרום

מ־1868 ועד מותו ב־1878 עמד בראש הקהילה רבי גדליהו אהרן, רב חסידי מבית מיוחס. תורתו נאספה בספר ״חן אהרן״, שיצא ביאשי ב־1910. ב־1894 קם בעיירה סניף של ״חובבי ציון״, ובבחירות הקהילה הראשונות, ב־1921, זכתה הרשימה הציונית ברוב הקולות. מ־1899 פעל בית ספר של הקהילה, וב־1926 נפתח גן ילדים עברי.

במרד האיכרים של 1907 פשטו מאות איכרים על העיירה. לפי שוורץ־קארה, ניזוקו כ־50 חנויות, עד שחיילים מהרלאו פיזרו את הפורעים. אחרי הפוגרום היגרו כמה משפחות לארצות הברית.

30 ביוני 1941: רכבת המוות

בפוגרום יאשי, ב־28–29 ביוני 1941, נרצחו אלפי יהודים ברחובות העיר ובחצר מטה המשטרה. ב־30 ביוני הועמסו הניצולים על שתי רכבות משא אטומות. הרכבת השנייה יצאה לפודו אילואיי, מרחק של 15 עד 20 ק״מ, ונסעה כשמונה שעות. לפי הדוח הסופי של ״ועדת ויזל״, הדוח הרשמי של השלטונות הרומניים קבע ש־1,900 יהודים עלו לרכבת ו־1,194 מתו; לפי הערכת הוועדה, היו בה עד 2,700 יהודים, ורק כ־700 ירדו ממנה בחיים. בקרון האחרון היו גופות של 80 יהודים שנרצחו עוד לפני היציאה.

״כשנפתחו הדלתות, נפלו המתים החוצה, אשכולות של אנשים מחובקים,״ מתאר הפנקס. לפי שוורץ־קארה, הוצאו מהרכבת יותר מ־1,200 גופות, והן נקברו בקבר אחים בבית העלמין היהודי. יהודי העיירה קיבלו את הניצולים, תחילה בבתי הכנסת ואחר כך בבתיהם.

גירוש וסוף הקהילה

לפי הפנקס, חיו בעיירה ב־1941 1,454 יהודים. באותה שנה הוצא צו לפנות את כולם, אך הוא נדחה, לפי שוורץ־קארה, בזכות התערבות ראש העירייה, ד״ר יונסקו. באפריל 1942 גורשו יהודי פודו אילואיי, כ־1,500 נפש לפי הפנקס, ליאשי, ושוכנו שם בבתי הכנסת. כתב יהודי דיווח ב־14 באפריל 1942 שכמעט אלף יהודים מפודו אילואיי הגיעו לעיר, ו־400 נוספים ממתינים לפינוי.

אחרי אוגוסט 1944 חזרו מעטים. ב־1947 היו בעיירה כ־300 יהודים, ורובם עזבו בתוך שנים ספורות. ב־1965, לפי שוורץ־קארה, נשארו רק זקנים ספורים, ונפח בשם אברהם התפלל לבדו בבית הכנסת שנפגע בהפצצות. בית הכנסת הגדול נהרס ב־1967.

בית העלמין וקבר האחים

רשימת בתי העלמין של הפדרציה מ־2007 מונה את בית העלמין של פודו אילואיי תחת קהילת יאשי. לפי סקר JewishGen משנת 2000, שטחו כ־400 על 150 מטר, ויש בו מאות מצבות, רובן הפוכות או שבורות. המצבה הקדומה היא מ־1829, ויש בו חלקות לכהנים, לרווקים ולילדים. בקבר האחים של נוסעי הרכבת הקימה הפדרציה, אחרי המלחמה, אנדרטה עם כתובת דו־לשונית: ״כאן קבורים קורבנות הטבח הפראי באוכלוסייה היהודית״.

בכל שנה, בסוף יוני, נערכים טקסים רשמיים בבתי העלמין היהודיים של יאשי, פודו אילואיי וטרגו פרומוס, כחלק מימי הזיכרון לפוגרום; כך היה גם במלאת 85 שנה, ביוני 2026.

לביקור

• בית העלמין וקבר האחים: בפודו אילואיי, לפי רשימת הפדרציה (בלי כתובת). לפי הסקר מ־2000, השער ננעל; לא פורסמו שעות ביקור.
• תיאום: קהילת יהודי יאשי, Strada Elena Doamna 15, לפי הפדרציה. הדרך הפשוטה לבקר היא בטקס השנתי בסוף יוני, או בתיאום מראש עם הקהילה.
• בדרך: פודו אילואיי נמצאת על הכביש מיאשי לטרגו פרומוס, ואפשר לשלב את הביקור עם מוזיאון הפוגרום ובית הכנסת הגדול ביאשי.