יהודי סיביו: מחוץ לחומות הרמנשטט

סיביו — הרמנשטט (Hermannstadt) בפי הסקסונים ונג׳סבן (Nagyszeben) בפי ההונגרים — הייתה במשך מאות שנים בירת הסקסונים של טרנסילבניה, ובמשך רוב התקופה הזאת נשארו היהודים מחוץ לחומותיה. קהילה של ממש קמה בה רק במחצית השנייה של המאה ה־19, אבל בתוך שני דורות היו לה בית ספר, תנועה ציונית ובית כנסת גדול, שעומד עד היום ברחוב החוקה, לא הרחק מתחנת הרכבת.

עיר סגורה

האזכור הקדום ביותר של יהודי בטרנסילבניה קשור דווקא לסביבת סיביו: לפי האנציקלופדיה של ייוו״א, ״פטרוס יודאוס״ (Petrus Judaeus) מוזכר ב־1357 בתיעוד של סכסוך משפטי בכפרים הסמוכים לעיר. ב־1492 הורה מלך הונגריה ולדיסלב השני לשופט העיר להכריע בסכסוכים בין יהודים לנוצרים, וב־1586 מוזכר נגן עוגב יהודי בשם פנטלונה. לפי האנציקלופדיה יודאיקה, ליהודים היו קשרי מסחר עם העיר כבר בסוף המאה ה־15, וניסיונות להתיישב בה נרשמו מאמצע המאה ה־17.

אבל סיביו הייתה עיר סקסונית מובהקת, והשלטון העירוני שמר על סגירותה. ייוו״א מציין שבמאה ה־18 ובמחצית הראשונה של המאה ה־19 הגבילו ראשי העיר את התיישבות היהודים, וגם אחרי 1850 ניסו רשויות העיר, בגיבוי העיתונות הסקסונית, לשמר את ההגבלות. דווקא כאן, במושב הדיאטה של טרנסילבניה ב־1837–1838, הוגשה עצומה לאמנציפציה אזרחית של היהודים, שניסח הרב הראשי יחזקאל פאנעט (Paneth). הפתיחה באה מווינה: לפי ייוו״א, החלטה קיסרית מ־1851 פתחה את כל הערים בפני יהודים. האנציקלופדיה יודאיקה קושרת את ראשית ההתיישבות הקבועה לביטול הגבלות המגורים בהונגריה ב־1848.

קהילה אורתודוקסית בעיר סקסונית

ב־1860 התארגן בעיר מניין קבוע, וב־1868, בעקבות הפילוג ביהדות הונגריה, הכריזה הקהילה על עצמה אורתודוקסית. במפקד 1869–1870 נמנו בסיביו 168 יהודים בלבד; עשרים שנה אחר כך, ב־1890, כבר חיו בה 1,307 יהודים, כ־4% מתושבי העיר. ב־1873 נדפס בסיביו הספר העברי הראשון שנדפס בטרנסילבניה — קובץ השירים ״נבל וכנור״ של אהרן דורנצווייג (Dornzweig). לפי האנציקלופדיה יודאיקה נבנה בית הכנסת הראשון ב־1878, וב־1881 התרחשה בעיר עלילת דם.

מ־1890 ועד מותו ב־1934 עמד בראש הקהילה הרב ארמין הורוביץ (Ármin Horowitz). בתקופתו התרחבו מוסדות הקהילה: ב־1919 נפתח בית ספר יהודי, והקהילה תמכה גם בגן ילדים עברי. הפעילות הציונית החלה מיד אחרי הקונגרס הציוני הראשון והתרחבה מאוד בין שתי מלחמות העולם. ב־1923 נוסדה בעיר קהילה נוספת, חסידית לפי ייוו״א, בראשות הרב צבי הירש קינסטליכר; האנציקלופדיה יודאיקה מכנה אותה ״ספרדית״ — כנראה על שם נוסח התפילה.

בית הכנסת ברחוב החוקה

בית הכנסת הגדול נבנה בסוף שנות ה־90 של המאה ה־19, בכספים שגייסה הקהילה, ברחוב שנקרא אז רחוב המלח (Salzgasse) — היום רחוב החוקה (Strada Constituției). ייוו״א קושר את התוכנית לרב הורוביץ ומתארך את הקמת בית הכנסת ל־1899. מאגר בתי הכנסת של אנו – מוזיאון העם היהודי וכתבה בשבועון ״יודישה אלגמיינה״ מייחסים את התכנון לאדריכל פרנץ סלאי (Szalay Ferenc), אך הראשון מתארך את הבנייה ל־1899 והשנייה ל־1898.

החזית, מלבנים ובטון, היא ניאו־קלאסית וברוח הרנסנס, ומעל החלונות פרופילים מחודדים קלות שמוסיפים לה נגיעה גותית. בפנים, לפי תיאור מוזיאון אנו, האולם בנוי כבזיליקה בת שלושה אולמות אורך עם יציעים, קשתות בסגנון מורי ותקרת תאים, ועליהם עיטורים מצוירים ומגולפים בעבודת יד. בשורה הראשונה עדיין קבועים שלטי מתכת עם שמות בעלי המקומות מלפני המלחמה. ב־1986, לפי מוזיאון אנו, נפרץ בית הכנסת ונגנבו ממנו מנורות כסף, אבל ספרי התורה ניצלו. הבניין הוכרז מונומנט היסטורי.

מלחמת העולם השנייה

אחרי חלוקת טרנסילבניה באוגוסט 1940 נשארה סיביו בצד הרומני — ולכן גורל יהודיה היה שונה מגורל יהודי צפון טרנסילבניה, שגורשו לאושוויץ ב־1944. ב־1941 חיו בעיר 1,361 יהודים, 1.2% מהאוכלוסייה. משטר אנטונסקו החיל עליהם את החוקים האנטי־יהודיים: מוסדות הקהילה פורקו, רכושה הוחרם, היהודים הורחקו מהחיים הציבוריים, והגברים גויסו לעבודת כפייה — לפי עדויות שהביאה ״יודישה אלגמיינה״, בין השאר בסלילת כביש בהרי פגרש. ייוו״א מדגיש שתוכניות הגירוש לא בוצעו. מ־23 באוגוסט 1944, אחרי שרומניה עברה לצד בעלות הברית, שימשה העיר מרכז לפליטים יהודים.

אחרי המלחמה

ב־1947 מנתה הקהילה, שהתארגנה מחדש, 2,020 נפשות — יותר מלפני המלחמה. בעשורים הבאים עזבו רובם, ובעיקר עלו לישראל; ב־1970 נותרו בסיביו כ־125 יהודים, ותפילות ליל שבת והחגים עדיין נערכו בבית הכנסת הגדול. ב־2007 מנתה הקהילה, לפי ״יודישה אלגמיינה״, 41 חברים, רובם קשישים, וייוו״א מעריך לתחילת המאה ה־21 פחות מחמישים. לפי מוזיאון אנו אולם התפילה הגדול סגור לתפילות מאז 1999, והקהילה מתפללת בבית תפילה קטן בחלקו האחורי של המתחם. בדצמבר 2020 שוחזר שער הכניסה הראשי של בית הכנסת בתמיכת משרד החוץ הגרמני, במסגרת עבודות תחזוקה בבניין.

בית העלמין

בית העלמין היהודי, שנוסד במאה ה־19, נמצא בדרך דומבראווי (Calea Dumbrăvii), כשני קילומטרים ממרכז הקהילה, סמוך לבתי עלמין אחרים. לפי סקר הוועדה האמריקנית לשימור מורשת אמריקה בחו״ל, כפי שהוא מובא במאגר JewishGen, שטחו כ־80 על 200 מטר, יש בו בית טהרה ואוהל, והכתובות על המצבות בעברית, בגרמנית, ברומנית ובהונגרית. בין הקבורים בו, לפי ״יודישה אלגמיינה״, המנצח הנרי סלבינג (Henry Selbing), יליד העיר ותלמידו של פאול ויטגנשטיין, שהמשיך לנגן ביד שמאל אחרי שאיבד את ידו הימנית בתאונה, ואחרי המלחמה ייסד את הפילהרמונייה של סיביו וניצח עליה; והציירת ורה מרקו (Vera Marcu), שכתריסר מציוריה שמורים במוזיאון ברוקנטל.

לביקור

בית הכנסת עומד ברחוב החוקה (Strada Constituției), בין העיר התחתית לתחנת הרכבת. מספר הבית מופיע במקורות שונים כ־19 או כ־11, ואתר הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה רושם את כתובת הקהילה במספר 17. אולם התפילה אינו פתוח דרך קבע, ולכן כדאי לתאם את הביקור מראש עם קהילת יהודי סיביו, בטלפון ‎0269-216-904 שמופיע באתר הפדרציה. גם את הביקור בבית העלמין בדרך דומבראווי מומלץ לתאם עם הקהילה.

• חזית בית הכנסת ושער הכניסה המשוחזר
• אולם התפילה המצויר והיציעים
• שלטי השמות בשורת הספסלים הראשונה
• בית העלמין היהודי בדרך דומבראווי