יהודי טימישוארה: מספרדי טמשוואר ועד הגירוש שנגנז

הקהילה היהודית של טימישוארה התחילה בסוחרים ספרדים מן האימפריה העות׳מאנית, גדלה תחת ההבסבורגים לשלוש קהילות נפרדות, ועברה את מלחמת העולם השנייה בלי גירוש. ב־1942 עמדו יהודי העיר להיות הראשונים שיגורשו מרומניה לבלז׳ץ, אבל התוכנית נגנזה. אחרי המלחמה חיו כאן יותר מ־13,000 יהודים. היום נותרו כמה מאות.

ספרדים תחת השלטון העות׳מאני

בשנים 1552–1716 הייתה טמשוואר מרכז מנהלי עות׳מאני. לפי ארכיון מכון ליאו בק (JBAT), יהודים הגיעו לעיר מהבלקן, בהתחלה כסוחרים לזמן קצר, ובמאה ה־16 התיישבו בה דרך קבע. האנציקלופדיה היהודית (1906) מתארת התיישבות של יהודים ספרדים בתקופה הזאת, שהשלטון הטורקי קיבל אותם בברכה. המצבה הקדומה ביותר שנמצאה בבית העלמין היהודי היא משנת 1636, של עזריאל אסאל מסלוניקי. סביב אותה תקופה התארגנה כנראה קהילה של ממש.

תחת בית הבסבורג

בשנת 1716 כבש הנסיך אויגן מסבויה את העיר. לפי JBAT, היהודים יכלו לבחור אם לעזוב לשטח העות׳מאני או להישאר תחת שלטון אוסטריה, ושתים־עשרה משפחות ספרדיות, 144 נפש, נשארו. בשנת 1718 הורה הממשל להוציא את היהודים בטענה שריגלו לטובת הטורקים, אבל ההוראה לא נאכפה במלואה. לפי האנציקלופדיה היהודית, מי שהגן על היהודים היה משה לופז פריירה, הברון דייגו ד׳אגילאר, שנחשב למייסד הקהילה הספרדית המחודשת. בשנת 1736 קיבל מאיר אמיגו מקושטא רשות להתיישב בעיר עם ארבע משפחות ספרדיות נוספות.

בשנת 1739 נמנו בעיר 139 אשכנזים ו־81 ספרדים. לפי JBAT, בשנת 1762 נבנו ב״חצר היהודים״ (Judenhof) שבמצודה בית הכנסת, המקווה ובית המטבחיים הראשונים המוכרים. ״תקנון היהודים״ של מריה תרזה משנת 1776 הגביל את היהודים בעיר, ורק בימי יוזף השני (1780–1790) הוקלו התנאים. בראש הקהילה האשכנזית עמדו רבנים לבית אופנהיים: דוד אופנהיים ובנו צבי הירש, שכיהן עד 1859.

שלוש שכונות, שלוש קהילות

במאה ה־19 יצאו רוב היהודים מחצר היהודים אל הרובע התעשייתי פבריק (Fabric), ושם נחנך בשנת 1848 בית כנסת. לפי האנציקלופדיה היהודית, מספר היהודים עלה מכ־1,200 בשנת 1840 ל־4,870 בשנת 1890 ול־5,788 בשנת 1901. ״קונגרס היהודים״ של הונגריה בשנים 1868–1869 פיצל את הקהילה. קהילת העיר הפנימית, במצודה, הצטרפה לזרם הניאולוגי, ורוב יהודי פבריק בחרו בעמדת ״סטטוס קוו״. בשנת 1871 נוסדה ברובע יוספין (Iosefin) קהילה אורתודוקסית, שבשנת 1901 בחרה בברנאט שיק (Bernát Schück) לרב ראשי. הקהילה הספרדית נשארה עצמאית עד סוף מלחמת העולם השנייה.

לכל אחד מהרבעים היה בית כנסת גדול משלו. על בית הכנסת במצודה, ועל בתי הכנסת בפבריק וביוספין, בכתבות נפרדות. לפי JBAT, השפה ההונגרית התפשטה בקהילה במהירות: בשנת 1880 היו דוברי ההונגרית 27% מהיהודים, ובשנת 1910 כבר 65%.

בין המלחמות

אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר הבנאט לרומניה, ובשנים שבין המלחמות חיו בעיר כ־13,000 יהודים, לפי נשיאת הקהילה לוצ׳יאנה פרידמן. בשנות ה־30 גברה האלימות של התנועה הלגיונרית. ב־26 בנובמבר 1938 הושלכו שני רימונים ממרפסת התיאטרון העירוני אל הקהל שבא לראות את השחקנית היהודייה סידי טל. לפי JBAT נהרגו שניים. לפי עיתון Evenimentul Zilei נהרגו ארבעה ונפצעו 72. מארגני הפיגוע נעצרו בינואר 1939, ושבעה לגיונרים הוצאו להורג בפברואר.

מלחמת העולם השנייה: הגירוש שלא יצא לפועל

בקיץ 1940 נמסרה צפון טרנסילבניה להונגריה, אבל הבנאט נשאר בידי רומניה. לכן לא נכללו יהודי טימישוארה בגירושים לאושוויץ ב־1944, שבהם נרצחו יהודי צפון טרנסילבניה. אבל גם בעיר עצמה היה מצבם קשה. לפי JBAT, מספר היהודים בעיר עלה מ־10,950 בשנת 1940 ל־11,788 בשנת 1942, כי יהודים מקומות אחרים מצאו בה מקלט. בשנים 1941–1942 הוחרם רכוש הקהילה. יהודי הבנאט חויבו לעבוד בעבודות כפייה, ומי שלא התייצב צפוי לעונש פלילי, לפי מכון אלי ויזל. בארכיון הלאומי שמורים תיקים של יהודים מטימישוארה שביקשו בשנים 1942–1943 פטור מעבודת כפייה.

הסכנה הגדולה ביותר הייתה בקיץ ובסתיו 1942. לפי ההיסטוריון אוטמר טרשקה, באוגוסט 1942 אישרה ממשלת אנטונסקו לגרש את כל יהודי רומניה, ולהתחיל ביהודי מחוזות טימיש, ארד וטורדה. במסמכים שפרסם ההיסטוריון ז׳אן אנצ׳ל מתועדת ועידה בברלין ב־26–28 בספטמבר 1942, שקבעה רכבות של 2,000 איש כל אחת, שייצאו ליעד הסופי: בלז׳ץ. לפי JewishGen, ב־11 באוקטובר 1942 בוטלה ההוראה לגרש את יהודי ארד. ההיסטוריונים מונים כמה סיבות לביטול: טענתו של ראש הקהילות וילהלם פילדרמן שהגירוש יפגע בעמדת רומניה מול הונגריה בשאלת טרנסילבניה, התערבויות של אישים רומנים, איגרת אמריקנית מאוקטובר 1942 שאיימה בתגמול, ובעיקר המפנה בסטלינגרד. בספטמבר 1944 נכנס הצבא האדום לעיר.

אחרי המלחמה

בשנת 1947 חיו בטימישוארה יותר מ־13,600 יהודים, לפי JBAT. השלטון הקומוניסטי איחד בכפייה את שלוש הקהילות ואת שארית הקהילה הספרדית. בשנים 1948–1949 הולאמו בתי הספר ובית החולים היהודיים. פעילים ציונים הועמדו לדין, ובין האסירים היה עזרא פליישר, לימים חוקר השירה העברית וחתן פרס ישראל. מספר היהודים ירד מגל עלייה לגל עלייה: 6,700 בשנת 1956 וכ־3,000 בשנת 1971. בשנת 1949 התמנה ארנסט (ארנו) נוימן לרב הראשי, וכיהן בתפקיד עד מותו בשנת 2004.

הקהילה היום

לפי פרידמן, בשנת 2022 נותרו בעיר כ־300 יהודים קשישים ועוד כ־400 בני משפחה, והדיווחים מאותה שנה מדברים על קהילה של כ־600 חברים. בית הכנסת במצודה נפתח מחדש בשנת 2022, ובית הכנסת בפבריק נמסר לעירייה לשיקום. בשנת 2023, כשטימישוארה הייתה בירת התרבות של אירופה, התארחו בבתי הכנסת אירועים מתוכנית השנה.

לביקור

משרד קהילת יהודי טימישוארה נמצא ברחוב גאורגה לזר 5 (Strada Gheorghe Lazăr 5), טלפון ‎0256-201-698, לפי אתר פדרציית הקהילות. ביקור בבתי הכנסת ובבית העלמין מתאמים דרך הקהילה. אפשר לבנות סיור מורשת על פי שלושת הרבעים: המצודה, פבריק ויוספין.