יהודי סיגט: בירת החסידים של מרמורוש

ערב השואה היו בסיגט כ־10,000 יהודים – קרוב ל־40% מתושבי העיר, לפי האנציקלופדיה יודאיקה השיעור הגבוה ביותר מכל ערי הונגריה. במשך מאתיים שנה הייתה בירת מרמורוש מרכז של רבנים, חסידים ודפוסים עבריים, עד שבשבוע אחד במאי 1944 התרוקנה מיהודיה.

ראשית: משפחות בודדות ושבתאים

סיגט (בהונגרית: מרמרוש־סיגט, ביידיש: סיגעט) הייתה בירת מחוז מרמרוש בממלכת הונגריה. לפי מסורת שמובאת בספר הזיכרון של מרמרוש, יהודים ישבו בה כבר סביב 1640, ופליטי גזרות ת״ח–ת״ט הגיעו אליה מפולין ומאוקראינה. המסמך הראשון שמזכיר יהודים הוא משנת 1690, כשתושבי המחוז דרשו לגרש אותם. האנציקלופדיה יודאיקה מציינת שהיהודים שילמו מס החל מ־1728, ובשנת 1746 נמנו בעיר עשר משפחות – 39 נפש.

לפי ארכיון יהדות בוקובינה וטרנסילבניה של מכון לאו בק, הקהילה גדלה במאה ה־18 בעיקר בזכות הגירה מפולין. התנועה השבתאית־פרנקיסטית מצאה בה אוהדים, וכמה ממקורביו של יעקב פרנק באו מסיגט. הרב הראשון, צבי בן משה אברהם, הגיע סביב 1759, נאבק בפרנקיסטים ומת בשנת 1771. אחריו עמד כיסא הרבנות ריק כשלושים שנה, עד שנבחר בשנת 1802 רבי יהודה הכהן העלר, בעל ״קונטרס הספיקות״, שכיהן עד מותו בשנת 1819.

בית טייטלבוים: ״ייטב לב״ והדרך לסאטמר

בשנת 1858 הגיע לסיגט רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים (1808–1883), נכדו של בעל ״ישמח משה״, שכיהן קודם ברבנות סטרופקוב ואוּיהֶל. לפי ספריית פוזן הוא ייסד בעיר ישיבה וחצר חסידית, ובשנת 1875 יצא לאור ספרו ״ייטב לב״ על התורה, שעל שמו הוא נקרא. ארכיון מכון לאו בק מציין שזו הייתה הישיבה החסידית הראשונה בהונגריה. אחריו כיהנו בנו רבי חנניה יום טוב ליפא, בעל ״קדושת יום טוב״ (1883–1904), ונכדו רבי חיים צבי, בעל ״עצי חיים״, שמת בשנת 1926. הרב האחרון של הקהילה האורתודוקסית, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, בנו של ״עצי חיים״, נספה בשואה.

בנו הצעיר של ה״קדושת יום טוב״, רבי יואל טייטלבוים (1887–1979), נולד בסיגט, כיהן אחרי מלחמת העולם הראשונה ברבנות קארוי וסאטו מארה (סאטמר), ואחרי השואה הקים בניו יורק את חסידות סאטמר. כך הפכה חצר צנועה במרמורוש לשורש של אחת מקהילות החסידים הגדולות בעולם.

בית טייטלבוים לא היה לבדו. ארכיון מכון לאו בק מונה בעיר גם חסידי קוסוב וּוִיז׳ניץ, ששלטו ברוב כפרי המחוז, וחסידי ספינקא וקרצ׳נוב. בשנת 1883 הצטרף הרב לארגון האורתודוקסי הארצי, ובשנת 1887 נחלקה הקהילה לשתיים: קהילה אורתודוקסית וקהילה ״ספרדית״ – כלומר של מתפללי נוסח ספרד, שהצטרפה לזרם ״הסטטוס קוו״. מ־1906 כיהן בה הרב ד״ר שמואל בנימין דנציג, ציוני וחבר מועצת העיר במשך כשלושים שנה.

דפוס, עצים וציונות

מאז שנות ה־70 של המאה ה־19 פעלו בסיגט בתי דפוס עבריים, ונעשו בה ניסיונות להוציא עיתונים בעברית, ביידיש ובהונגרית. רוב היהודים התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה. אחרי 1860, כשהותר ליהודים להחזיק קרקעות ויערות, רבים עבדו בענף העצים. אחרי מלחמת העולם הראשונה עברה העיר לרומניה, ובשנת 1929 התכנס בה הכנס הארצי הראשון של המזרחי בטרנסילבניה.

הקהילה גדלה במהירות: 2,325 יהודים בשנת 1869, 4,960 (כ־30%) בשנת 1891, 7,981 (34%) בשנת 1910 ו־10,609 (כ־38%) בשנת 1930. במפקד ההונגרי של 1941 נמנו בסיגט 10,144 יהודים, 39% מהתושבים.

1940–1944: סיפוח, גטו וגירוש

בשנת 1940, בעקבות פרס וינה השני, חזרה סיגט לשלטון הונגריה, וחוקי הגזע ההונגריים צמצמו מיד את פרנסת היהודים. בקיץ 1941 גורשו מאות מיהודי העיר, שהוגדרו ״זרים״, לגליציה הכבושה, ורובם נרצחו בקמניץ־פודולסק בסוף אוגוסט. משנת 1942 גויסו הגברים בגיל צבא לפלוגות עבודת כפייה.

הגרמנים כבשו את הונגריה ב־19 במרץ 1944. ב־20 באפריל הוקמו בסיגט שני גטאות: גדול, ובו כ־10,000 איש, וקטן, ובו כ־3,000, רבים מהם מכפרי הסביבה. ב־16 במאי יצאה הרכבת הראשונה מהגטו הקטן לאושוויץ־בירקנאו ובה 3,007 יהודים, ואחריה יצאו רכבות מהגטו הגדול ב־18, ב־20 וב־22 במאי. לפי מוזיאון השואה בוושינגטון, כמעט 13,000 יהודים גורשו מסיגט, ורובם נרצחו בתאי הגזים ביום הגעתם. על הגירוש במחוז כולו ראו את הכתבה על שואת יהודי מרמורוש.

אחרי המלחמה

בין השורדים שנולדו בעיר היו אלי ויזל, הרופאה גיזלה פרל, והתלמודיסט דוד וייס הליבני, שכתב גם הוא זיכרונות על סיגט ערב השואה. בשנת 1947 נמנו בעיר כ־2,300 יהודים, שורדים שחזרו ויהודים שהגיעו ממקומות אחרים, אבל רובם עלו לישראל או היגרו. בשנת 1970 נותרו כ־250, ובשנת 2000, לפי ארכיון מכון לאו בק, כמה עשרות בלבד. בישראל ייסדו יוצאי העיר ארגון שהוציא מ־1959 את הביטאון ״Máramarossziget״.

בשנים האחרונות שבו החסידים לסיגט. בנובמבר 2021 נחנך בעיר בית כנסת חדש וגדול שבנתה קהילת סאטמר מניו יורק, בהנהגת האדמו״ר רבי אהרן טייטלבוים. לצדו פועלים בית הזיכרון לאלי ויזל, בית הכנסת של חסידי ויז׳ניץ ברחוב בסרביה, ובית העלמין הישן, שבו קבורים רבני העיר.

לביקור

את הסיור ביהדות סיגט אפשר לעשות ברגל: בית אלי ויזל (Strada Tudor Vladimirescu 1), בית הכנסת של חסידי ויז׳ניץ ברחוב בסרביה, האנדרטה לזכר הקורבנות ברחוב גאורגה דוז׳ה 75 – במקום שבו עמד לפי קרן תרבות בית הכנסת הגדול שנשרף – ו״חצר כהנא״ בגאורגה דוז׳ה 67, ״הגאס היהודי״ של פעם. על לוח הזיכרון בתחנת הרכבת, שממנה יצאו הרכבות במאי 1944, ראו בכתבת השואה של מרמורוש. אין שעות קבועות לבית הכנסת. את הביקור כדאי לתאם מראש עם הקהילה היהודית בסיגט או דרך פדרציית הקהילות היהודיות ברומניה.