יהודי ארד: מהרפורמה של חורין ועד הגירוש שבוטל

ארד, עיר המבצר על נהר המורוש, הייתה בראשית המאה ה־19 אחד ממוקדי הרפורמה ביהדות הונגריה, ובשואה אחת הקהילות שניצלו ברגע האחרון מגירוש לבלז׳ץ. ב־1947 חיו בה 13,200 יהודים; היום נותרו כמה מאות, בתי כנסת ושישה בתי עלמין.

שתי משפחות בצל המבצר

ארד הייתה בידי העות׳מאנים מ־1552 עד 1687, ואחר כך עברה לממלכת הונגריה שבשלטון ההבסבורגים. התיעוד היהודי הראשון הוא מ־1717: לפי ארכיון JBAT של מכון ליאו בק, מפקד המבצר התיר אז לשתי משפחות להתיישב בעיר, ולפי האנציקלופדיה היהודית (1906) נשמר דרכון מאותה שנה שניתן לשני יהודים שגרו בפרברים. חברה קדישא פעלה מ־1729, ותקנונה הראשון נכתב ב־1750. ב־1743 נמנו בעיר שש משפחות (או שישה יהודים, לפי האנציקלופדיה היהודית), וב־1754 כבר 24 משפחות, ששילמו לרב ולמלמד יעקב יצחק 36 פלורינים לשנה. היהודים התפרנסו בעיקר מייצור משקאות חריפים ומכירתם ומסחר בתבואה.

אהרן חורין ו״עמק השוה״

הקהילה עלתה לגדולה עם בחירתו של אהרן חורין לרב ב־1789. חורין, יליד מורביה ותלמיד הישיבות של מטרסדורף ופראג, פרסם ב־1803 בפראג את ״עמק השוה״, ובחלקו הראשון, ״ראש אמנה״, טען שלמנהיגים הרוחניים יש סמכות לשנות מנהגים. המחלוקת הייתה מיידית. הרב מרדכי בנט מניקולסבורג דחק בקהילת ארד להחרים את הספר, ובית דין שהתכנס באובודה בספטמבר 1805 חייב את חורין לחזור בו בכתב. חורין פנה לשלטונות, וב־24 ביוני 1806 ביטלה הממשלה הקיסרית את פסק הדין.

הרפורמות שלו התקדמו בהדרגה: ביטול כפרות, היתר אורז וקטניות בפסח, ובהמשך עוגב בבית הכנסת, תפילה בשפת המדינה וקיצור ימי האבל. מתנגדיו כינו אותו בלעג ״אחר״, על שם אלישע בן אבויה. האנציקלופדיה יודאיקה מונה אותו, יחד עם ליאופולד לב, בין שני הדוברים הבולטים של תנועת הרפורמה בהונגריה. בסוף ימיו תמך בהחלטות ועידת הרבנים הרפורמים בבראונשווייג.

חורין דגל גם בהשכלה ובמלאכה. ב־1831 כתב ששבעים ושמונה צעירים יצאו ללמוד מלאכות שונות, וכמה מהם פנו למשפטים ולרפואה. לפי האנציקלופדיה יודאיקה, ב־1841 היו בקהילה כמאה בעלי מלאכה מיומנים. ב־1832, ביוזמתו, נפתח בית ספר יהודי שבו לימוד ההונגרית היה חובה, מבתי הספר היהודיים הראשונים שהוכרו רשמית בהונגריה. חורין מת ב־1844 ונקבר בארד. על הבניין שהקים ראו את הכתבה על בית הכנסת הנאולוגי.

הונגרים בני דת משה

ב־1848 עסקו יהודי ארד ב־21 מלאכות, בסחר בתבואה, טבק, צמר ובקר ובבנקאות, ובעיר פעלו עשרה רופאים יהודים. ב־1850 מנתה הקהילה 3,418 נפש, 15.2% מתושבי העיר. במלחמת העצמאות ההונגרית של 1848–1849 נטלו יהודים רבים חלק במהפכה, ואחרי דיכויה הטיל השלטון הצבאי האוסטרי על הקהילות היהודיות קנס קיבוצי של 2.3 מיליון גולדן, שהופחת אחר כך למיליון. ארד עצמה נחקקה בזיכרון ההונגרי כמקום שבו הוצאו להורג ב־6 באוקטובר 1849 שלושה־עשר הגנרלים של צבא המהפכה. במקורות שבדקנו לא מצאנו תיעוד ממשי להשתתפות יהודי ארד דווקא.

אחרי האמנציפציה של 1867 ראו רבים מיהודי העיר את עצמם ״הונגרים בני דת משה״. אחרי הקונגרס היהודי של 1868–1869 הצטרפה הקהילה הראשית לזרם הנאולוגי. קהילה אורתודוקסית נפרדת נוסדה, לפי JBAT, ב־1904, ובית הכנסת שלה נחנך ב־1930. ב־1890 נוסדה אגודת המוזיקה ״פילהרמוניה״ היהודית, ובין אנשי התרבות שארכיון JBAT קושר לעיר נמנים הצייר איזידור קאופמן והפסל יעקב גוטמן. האנציקלופדיה יודאיקה מציינת שד״ר פרנץ שרקאני כיהן כראש העיר. ב־1910 חיו בארד 6,295 יהודים.

ברומניה, בין המלחמות

ב־1919 עברה ארד לרומניה. ״המפלגה היהודית״ זכתה כאן בקולות בבחירות לפרלמנט, ותמיכה בציונות גברה. בצד זה גברה גם האנטישמיות. ב־1930 נמנו בעיר 7,811 יהודים, ומ־1933 פעל בה מרכז לסיוע לפליטים יהודים.

מלחמת העולם השנייה: הגירוש שבוטל

בפרס וינה השני, באוגוסט 1940, נשארה ארד בדרום טרנסילבניה שבידי רומניה. במשטר אנטונסקו הוחרם רכוש יהודי, וב־1941 גויסו כל הגברים היהודים בני 18 עד 55 לגדודי עבודת כפייה. בשנים 1941–1942 רוכזו בעיר בכוח יהודי הכפרים והעיירות שבסביבה, ומספר היהודים בה עלה לכ־9,400. במאי 1942 נערך מפקד יהודי מיוחד, שהיסטוריון רדו יואניד מגדיר אותו מפקד גזעי.

בקיץ 1942, לפי דו״ח ועדת ויזל, התחייב משטר אנטונסקו בכתב לגרש לבלז׳ץ את יהודי הממלכה הישנה ודרום טרנסילבניה, והגירוש היה אמור להתחיל ביהודי ארד, טימישוארה וטורדה. מאמצי הצלה רבים נעשו מאחורי הקלעים, בהם של וילהלם פילדרמן, ראש יהדות רומניה, של התעשיין מארד הברון פרנץ נוימן, של המטרופוליט ניקולאה בלאן ושל המלכה האם הלנה. לפי האנציקלופדיה יודאיקה ו־JewishGen, צו הגירוש בוטל ב־11 באוקטובר 1942. לפי ועדת ויזל, הדחייה נמסרה לגרמנים בנובמבר, והתוכנית נגנזה סופית באביב 1943.

בקיץ 1944 עברו דרך ארד פליטים יהודים מהונגריה ומצפון טרנסילבניה. באוגוסט–ספטמבר 1944, כשהחזית הגיעה לאזור, נמלטו רוב יהודי העיר לטימישוארה. יחד עם רוב יהודי הממלכה הישנה ודרום טרנסילבניה, הם שרדו את המלחמה.

מ־13,200 לכמה מאות

אחרי המלחמה גדלה הקהילה ל־13,200 נפש ב־1947, אך מאז התכווצה בהתמדה, בעיקר בשל עלייה לישראל. ב־1969 נותרו כ־4,000, ב־1993 כ־500, וב־2000 כ־380. הקהילות הנאולוגית והאורתודוקסית אוחדו. הרב הראשי יוסף מיקלוש שנפלד עלה לישראל ב־1961.

הקהילה ובתי העלמין היום

קהילת יהודי ארד, בראשות ראול ויזנטל, יושבת ברחוב טריבונול דוברה 10, בבניין בית הכנסת הנאולוגי. סקר JewishGen מונה בעיר שישה בתי עלמין יהודיים. החשוב שבהם הוא בית העלמין הנאולוגי הישן, מהמאה ה־19: כשלושה הקטרים ויותר מ־5,000 מצבות בכתובות עבריות, הונגריות ורומניות, אוהלים, בית טהרה ואנדרטת שואה מ־1960 ועליה 244 שמות. בית עלמין אורתודוקסי אחד נהרס בידי השלטון הקומוניסטי ב־1975–1976 ונבנה עליו.

הקהילה הקטנה מתמודדת גם עם איומים חדשים. במאי 2025 חוללו מצבות בבית העלמין היהודי הגדול בשכונת גרדיששטה, בכתובות בעלות אופי לגיונרי. המשטרה חקרה קבוצה קיצונית שגייסה באינטרנט שני קטינים. במרס 2025 דווח שפסל־הדיוקן של הרב חורין, שנגנב מקברו ב־1997, אותר באוסטריה והוחזר.

לביקור

משרד הקהילה נמצא ברחוב טריבונול דוברה 10. הטלפון שבאתר פדרציית הקהילות הוא ‎0257-281-310. ביקור בבית הכנסת ובבתי העלמין מתאמים מראש. הכניסה לבית העלמין הנאולוגי הישן היא ברחוב טופוראש 4. לפי אתר הקהילה הוא סגור בשבת, בחגים, בראש חודש ובכל חודש ניסן, ושעות הפתיחה בימים אחרים מתפרסמות שם. מארד נוח להמשיך לטימישוארה, כשעה נסיעה דרומה.