יהודי דורוהוי: הפוגרום, הגירוש והשיבה

דורוהוי, עיירה בצפון מולדובה על גבול בוקובינה, הייתה בסוף המאה ה־19 עיירה שרוב תושביה יהודים: ב־1899 חיו בה 6,804 יהודים, 53.6 אחוז מהאוכלוסייה. דווקא בה, ב־1 ביולי 1940, עוד לפני שרומניה הצטרפה למלחמה, התחולל פוגרום של יחידות צבא רומניות, ושנה וחצי אחר כך גורשו רוב יהודיה לטרנסניסטריה. הניצולים של דורוהוי היו הראשונים שהותר להם לשוב משם, בדצמבר 1943.

עיירה על דרך המסחר

דורוהוי שוכנת על גדת נהר ז׳יז׳יה, בצומת של דרכי מסחר בין פולין, בוקובינה ומולדובה. לפי האנציקלופדיה היהודית (Encyclopaedia Judaica) התיישבו בה יהודים במאה ה־17; ״פנקס הקהילות״ של יד ושם מזכיר תיעוד קדום עוד יותר, ומציין שהמצבה המתוארכת הקדומה בבית העלמין הישן היא מ־1656. הקהילה התארגנה כ״גילדת היהודים״ (Breasla Jidovilor), שנזכרת לראשונה ב־1799 ופעלה עד 1834, וקיבלה כתבי זכויות ב־1799, ב־1808 וב־1823. ב־1803 נמנו בעיירה כ־600 משפחות יהודיות.

הגידול נמשך לאורך המאה ה־19. ב־1859 חיו בדורוהוי 3,031 יהודים, 50.1 אחוז מהתושבים, וב־1899 — 6,804, 53.6 אחוז. לפי ״פנקס הקהילות״, ב־1831 כל 24 הקצבים בעיירה היו יהודים, וכך גם 27 מתוך 28 החייטים. ב־1930 ירד מספרם ל־5,820, ועדיין היו יותר משליש מהתושבים.

חסידים, רבנים ובתי כנסת

דורוהוי הייתה מרכז חסידי, ולפי האנציקלופדיה היהודית ישבו בה מדי פעם אדמו״רים, ביניהם יחיאל מיכל טירר וחנוך פרנקל. מרבני העיר נזכרים חיים טאובס (1847–1909), שכיהן קודם לכן בסאסוב שבגליציה וחיבר פירושים ושו״ת, ודב בער דרימר, שכיהן עד מותו ב־1929. לפני השואה פעלו בעיירה 25 בתי כנסת. לפי ״פנקס הקהילות״ נבנה בית הכנסת הגדול ב־1825, ולצדו פעלו בית הכנסת ״בית שלמה״ ובתי כנסת של בעלי מלאכה: עגלונים, כובענים, סנדלרים וחייטים. סקר אמריקני מ־2010 מתארך את בית הכנסת העומד היום ל־1790, ולכן תאריך הבנייה אינו ודאי.

לצד חיי הדת צמחו מוסדות מודרניים: תלמוד תורה ובית ספר יהודי כללי כבר ב־1895, בית חולים של הקהילה ב־1920, ופעילות של ״חובבי ציון״ מסוף המאה ה־19. בדורוהוי נולדו הסופרים בשפה הרומנית יון קלוגרו, סשה פנה ושטפן אנטים.

1 ביולי 1940: הפוגרום

בסוף יוני 1940 סיפחה ברית המועצות את בסרביה ואת צפון בוקובינה, והצבא הרומני נסוג בבהלה. בעימות עם חיילים סובייטים ליד הרצה נהרגו קצין רומני, סרן יואן בורוש, וחייל יהודי, יאנקו סולומון, שניסה להגן על מפקדו. לפי הדוח הסופי של הוועדה הבינלאומית לחקר השואה ברומניה (ועדת ויזל), ב־1 ביולי 1940, בזמן הלוויות בבית העלמין של דורוהוי, רצחו חיילים רומנים במקום עשרה חיילים יהודים שהשתתפו בהלוויה. משם התפשטה האלימות לעיירה, וחיילים רצחו אזרחים יהודים ובזזו את בתיהם.

לפי הוועדה, רוב הרוצחים השתייכו לקבוצת משמר הגבול השלישית ולגדוד הארטילריה השמיני. הגנרל קונסטנטין סנטסקו, מפקד הקורפוס השמיני, הוא שעצר את הטבח. הספירה הרשמית מנתה 53 יהודים נרצחים; הקהילה ו״פנקס הקהילות״ מדברים על קרוב ל־200. החקירה מצאה ששני סרנים נשאו באחריות העיקרית, אבל איש מהרוצחים לא הועמד לדין צבאי, והעונשים הסתכמו בהעברות ובמעצרים קצרים.

נובמבר 1941: הגירוש לטרנסניסטריה

מבחינה היסטורית הייתה דורוהוי חלק מ״הממלכה הישנה״ (הרגאט), שיהודיה ככלל לא גורשו. אבל לפי ״פנקס הקהילות״ צורף המחוז ב־1938 לבוקובינה מבחינה מנהלית, והוחזר למולדובה רק ב־1944, ובנובמבר 1941 נשלחו יהודיו לטרנסניסטריה יחד עם יהודי בוקובינה. ב־5 בנובמבר נצטוו היהודים למסור זהב, כסף ומטבע זר. לפי האנציקלופדיה היהודית רוכזו בעיר כ־2,000 גברים מעיירות המחוז וכפריו ונשלחו ב־7 בנובמבר, ויהודי העיר עצמה גורשו מ־12 בנובמבר; עד 14 בנובמבר יצאו שני משלוחים ובהם כ־3,000 איש. רבים מתו בקרונות האטומים עוד לפני שהגיעו לאטאקי שעל הדנייסטר.

ועדת ויזל מתארת את גירוש מחוז דורוהוי כמקרה שנחקר יותר מכל: ראש המחוז וראש העיר ביקשו מהממשלה להרחיק את היהודים, ואחרי הגירוש נבזז רכושם, ו־244 מתוך 607 בתי היהודים נותרו ריקים. ב־14 ביוני 1942 נשלחו עוד כ־450 גברים, שהועברו למחנות הגרמניים שעל הבוג, ורובם נספו שם.

דצמבר 1943: הראשונים ששבו

הקהילה של דורוהוי ואיחוד הקהילות בבוקרשט עתרו לממשלת אנטונסקו להחזיר את המגורשים. לפי האנציקלופדיה היהודית נענתה הממשלה לבקשה כבר בינואר 1943, אבל ההחלטה יצאה לפועל רק בסוף השנה. לפי ״פנקס הקהילות״, הקבוצה הראשונה יצאה מטרנסניסטריה ב־20 בדצמבר 1943, ועד סוף החודש שבו 6,053 מתוך 10,368 המגורשים מכל המחוז. מתוך 3,074 המגורשים מהעיר עצמה שבו כ־2,000. לפי האנציקלופדיה היהודית הייתה זו הקבוצה הראשונה של מגורשים שהורשתה לחזור מטרנסניסטריה, וההחזרה נעצרה בסוף ינואר 1944. באפריל 1944 נכנס הצבא האדום לעיר.

אחרי המלחמה והיום

פליטים שהתיישבו בעיר הגדילו את הקהילה ל־7,600 נפש ב־1947, והשלטון הקומוניסטי הציג את דורוהוי למשלחות מחו״ל כ״שטעטל לדוגמה״. לפי האנציקלופדיה היהודית נדרש הרב האחרון, פנחס אליהו וסרמן (1917–1996), להישאר בעיר כעשרים שנה כדי לשמור על התדמית הזאת; הוא נפטר בירושלים. מסעדה כשרה פעלה בעיר מ־1967 עד 1990. ההגירה, בעיקר לישראל, רוקנה את העיר: 2,753 יהודים ב־1956, 1,013 ב־1966 ו־49 בלבד ב־2000. יוצאי דורוהוי בישראל התארגנו בעמותה שמרכזה בקריית ביאליק, ולזכר יהודי העיר והמחוז ניטע יער ליד שורש, סמוך לירושלים.

בחצר שבין בתי הדירות ליד כיכר האיחוד (Piața Unirii) עומדים עד היום שני בתי כנסת קטנים זה לצד זה; לפי הסקר האמריקני מ־2010, אחד מהם משמש לתפילה והשני אינו בשימוש. לפי עדות שנמסרה לארכיון Centropa, בית הכנסת הפעיל קרוי על שם הרב וסרמן, והכיכר הסמוכה נקראת היום על שמו. בבית העלמין היהודי ברחוב 1 בדצמבר 1918 יש לפי סקר JewishGen מ־2000 יותר מ־5,000 קברים, אנדרטאות לקורבנות השואה, לקורבנות הפוגרום ולחיילים היהודים, וקבר אחים מסומן.

לביקור

• בית הכנסת — בחצר ליד כיכר האיחוד (לפי הסקר מ־2010: Piața Unirii 3); לא פורסמו שעות פתיחה.
• בית העלמין והאנדרטה — Strada 1 Decembrie 1918 nr. 55; כניסה בתיאום.
• תיאום — קהילת יהודי דורוהוי, לפי אתר הפדרציה: Strada Spiru Haret 95, טלפון ‎0231-611-797.

מומלץ לשלב את הביקור עם בוטושאני הסמוכה, ולתאם מראש עם הקהילה או עם הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה.