יהודי רמניקו ולצ׳ה: קהילה קטנה בעמק האולט

רמניקו וּלְצֵ׳ה (Râmnicu Vâlcea), בירת מחוז ולצ׳ה בצפון אולטניה, לא הייתה מעולם עיר של יהודים רבים: כמאתיים נפש בשיאה, ובזיכרונה של בת העיר — משפחות ספורות בלבד. אבל לקהילה הקטנה הזאת היו בית כנסת, רב ובית עלמין, ובית העלמין, מוקף חומה, קיים עד היום. העיר הייתה חלק מהממלכה הרומנית הישנה (״הרגאט״), ויהודיה עברו את שנות המלחמה תחת משטר אנטונסקו, בלי גירוש לאושוויץ.

קהילה קטנה בעיר מחוז

״פנקס הקהילות – רומניה״ של יד ושם מונה את רמניקו ולצ׳ה (בשמה הישן, ״רמניקול דה אולט״) בין קהילות הרגאט. לפי נתוני המפקדים שמביא ״פרויקט גילוי בתי העלמין״ של JewishGen, חיו בעיר כמאתיים יהודים בסוף המאה ה־19, ו־197 במפקד 1930.

ה״שול״ והרב

מירה טודור (Mira Tudor), שגדלה בעיר ושוחחה עם ארכיון ״צנטרופה״, זכרה קהילה צנועה של כעשר עד חמש עשרה משפחות. היה להן בית כנסת קטן, ״שול״, עם גינה גדולה מאוד, ורב שחי ממשכורת שהעבירו לו הסוחרים היהודים. לדבריה, גם הקהילה הרומנית בעיר כיבדה את הרב. היא הבחינה בין החיים היהודיים הצנועים של רמניקו ולצ׳ה לבין מולדובה, שבה למדו ילדים בישיבות מגיל צעיר. היא ואחותה, סיפרה, היו הבנות היהודיות היחידות בתיכון של העיר; היא סיימה את לימודיה באביב 1940 בממוצע הגבוה ביותר בשכבתה.

1940–1944: תחת משטר אנטונסקו

רמניקו ולצ׳ה הייתה הרחק מהגבולות שהשתנו ב־1940, ויהודיה חיו בשנות המלחמה תחת חוקי הגזע של משטר אנטונסקו. לפי הדוח הסופי של הוועדה הבינלאומית לחקר השואה ברומניה (״ועדת ויזל״), הורה אנטונסקו ב־18 ביוני 1941 להעביר את יהודי הכפרים לבירות המחוזות ולעיירות, ו־84,042 יהודים בני 18 עד 50 נרשמו לעבודת כפייה ללא שכר. ב־1942 הסכים המשטר בכתב לגרש את יהודי הרגאט ודרום טרנסילבניה למחנה ההשמדה בלז׳ץ, ולאחר מכן חזר בו והתנגד ללחץ הגרמני. יהודי ולצ׳ה לא גורשו.

מה בדיוק עבר על יהודי העיר באותן שנים, לא מצאנו במקור שפורסם. התיעוד קיים: סניף ולצ׳ה של הארכיון הלאומי הרומני שומר את התכתובת, הדוחות והסטטיסטיקות של קהילת רמניקו ולצ׳ה מ־1929 עד 1942, ושל קהילת דרגשאני השכנה מ־1941 עד 1943, וכן קטע של מפקד היהודים מ־1941. מוזיאון השואה של ארה״ב (USHMM) מחזיק עותק מצולם שלהם.

אחרי המלחמה

לפי מירה טודור, יהודי העיר ״עזבו כולם בין 1950 ל־1960״. הקבורה האחרונה הידועה בבית העלמין, לפי סקר JewishGen, הייתה ב־1994. כיום רשומה ברמניקו ולצ׳ה ״אובשטה״, קהילה זעירה המסונפת לקהילת יהודי פיטשט, והאחראי עליה הוא דומיניק טלקי (Dominic Teleki), לפי הפדרציה.

בית העלמין

רשימת בתי העלמין של הפדרציה מ־2007 מונה בית עלמין יהודי ברמניקו ולצ׳ה, תחת קהילת פיטשט. לפי סקר JewishGen משנת 2001, הוא נוסד במחצית השנייה של המאה ה־19, והמצבה הקדומה הידועה בו היא מ־1890. שטחו כ־70 על 40 מטר, והוא חלק ממתחם בתי עלמין עירוני, בסמוך לבית עלמין קתולי. חומת בנייה ושער נעול מקיפים אותו, ובית הטהרה שבו הפך לבית השומר.

• המצבות: בין 20 ל־100 מצבות, מהן מצבות כפולות ומצבות מפוסלות, חלקן עם דיוקנאות או עם גדרות ברזל, בכתובות בעברית, בגרמנית וברומנית.
• מי קבור כאן: לפי הסקר, בין הקבורים שני כהנים, גוסטב כץ וסולומון קוך, ושמי שטרן, לשעבר נשיא הקהילה. גם יהודי ברזוי, בעמק האולט, נקברו כאן.
• מצב: בעת הסקר שילמה הקהילה לשומר שמנקה את המצבות ומקים מחדש את אלה שנפלו.

לביקור

• בית העלמין: ברמניקו ולצ׳ה, לפי רשימת הפדרציה (בלי כתובת). השער נעול; לא פורסמו שעות ביקור. את המיקום ואת הגישה יש לברר מראש.
• תיאום: קהילת יהודי פיטשט, Strada Eroilor 1, לפי הפדרציה; האחראי על הקהילה ברמניקו ולצ׳ה: דומיניק טלקי.
• בדרך: רמניקו ולצ׳ה נמצאת על הדרך מבוקרשט ומפיטשט לסיביו דרך עמק האולט, ואפשר לשלב אותה עם הביקור בפיטשט ובסיביו.