יהודי טרגו פרומוס: עיירת שוק במולדובה וקבר נוסעי רכבת המוות

טרגו פרומוס (Târgu Frumos), עיירת שוק על נהר בהלוי שבין יאשי לרומן, קמה לתחייה במאה ה־18 בזכות מתיישבים יהודים, ובסוף המאה ה־19 היו היהודים כמעט מחצית מתושביה. ב־1 ביולי 1941 עצרה בתחנה שלה רכבת המוות שיצאה מיאשי אחרי הפוגרום, ומאות גופות הורדו ממנה ונקברו בבית העלמין היהודי. קבר האחים והאנדרטה שעליו הם היום עיקר המורשת היהודית בעיר.

עיירה שנבנתה מחדש

לפי ״פנקס הקהילות – רומניה״ של יד ושם, כבר ב־1755 עמד בעיירה פונדק בבעלות יהודית. ב־1763, כשהעיירה הייתה בשפל, העניק נסיך מולדובה כתב זכויות שהבטיח פטור ממסים למתיישבים חדשים, ואלה היו ברובם יהודים. כתב הזכויות אושר שוב ב־1815, ויהודים נוספים הגיעו. הם סחרו בדגנים, בחמאה, בדבש, בעורות ובפשתן ביריד השבועי, ובראשית המאה ה־19 כיהנו גם בתפקידים במועצה המקומית.

הקהילה גדלה במהירות: 280 יהודים ב־1803, 1,258 ב־1859 (31% מהתושבים) ו־2,123 ב־1899, שהיו 45.6% מהתושבים. לפי האנציקלופדיה יודאיקה, סירב הפרלמנט במשך שלושים שנה להכיר בטרגו פרומוס כעיר, משום שבכפר לא יכלו יהודים לרכוש מקרקעין, וההכרה הייתה מעניקה להם את הזכות הזאת.

בתי כנסת ורבנים

לפי האנציקלופדיה יודאיקה פעלו בעיירה בית הכנסת הגדול, של הסוחרים, שנוסד ב־1813, בית הכנסת של הסנדלרים מ־1883 ובית הכנסת ״של העניים״. שלושתם עמדו עוד כמה שנים אחרי שהקהילה התפזרה. בין רבני העיירה כיהן הרב שלום טויבש (Taubes, 1825–1888), מחבר ספר השו״ת ״שאילת שלום״, שעבר לימים לבוטושאני. אחריו כיהנו הרב אליעזר פריש ובנו הרב אפרים פריש, שירש את מקומו ב־1909.

מרד האיכרים והשנים שבין המלחמות

במרד האיכרים של 1907 בזזו איכרים את בתי היהודים, את חנויותיהם ואת בית הכנסת. לפי האנציקלופדיה יודאיקה נפגעו בתיהן של 59 משפחות, ויהודים רבים נמלטו לבוקובינה וליאשי. בין המלחמות עסקו יהודי העיירה, לפי האנציקלופדיה יודאיקה, בסחר בדגנים, בבקר, בעצים, במכולת ובמשקאות, ובמלאכות: חייטים, סנדלרים, קדרים, אופים, פרוונים ונפחים. לצדם פעלו בעלי תעשייה זעירה ורופאים. באותן שנים גם גברה האנטישמיות, ורבים עזבו. הפנקס והאנציקלופדיה מספרים על ניסיון של סטודנטים מיאשי, מתומכי א״צ קוזה, לחולל פרעות בעיירה, ניסיון שנבלם, לפי האנציקלופדיה, בידי ארגון הגנה עצמית יהודי. ב־1930 חיו בטרגו פרומוס 1,608 יהודים.

1 ביולי 1941: רכבת המוות

טרגו פרומוס נשארה ברומניה כל שנות המלחמה, ויהודיה סבלו מחוקי הגזע של משטר אנטונסקו. כבר בסתיו 1940 נשלחו הגברים בני 18–50 לעבודת כפייה, רבים מהם למחנה טודורני־רכיטה ליד בוטושאני.

אחרי פוגרום יאשי, בליל 28–29 ביוני 1941, נדחסו אלפי ניצולים לשתי רכבות משא סגורות שיצאו ב־30 ביוני. אחת מהן, בדרך לקלרש, עצרה בטרגו פרומוס, ושם צולמו ב־1 ביולי גופות המוצאות מהקרונות. לפי נציבות ויזל הגיעו לקלרש רק 1,011 נוסעים חיים. לפי הפנקס הובאו הנוסעים שנותרו בחיים לבית הכנסת, ושוטרים בזזו את כספם, התעללו בהם והיכו חלק מהם למוות. יהודים מקומיים מפלוגות העבודה נצטוו לחפור קבר אחים בבית העלמין. כ־650 מיהודי יאשי נקברו כך בטרגו פרומוס. Yahad-In Unum מביא את המספר 654, ועדות של איש רומה מקומי שחפר את הקבר.

1944 ואחריה

הקהילה המקומית החזיקה מרפאה באחד מבתי הכנסת ותמכה, לפי הפנקס, ב־89 משפחות נזקקות. באביב 1944 הגיעה החזית לעיר. לפי הפנקס, אחרי שיחידה סובייטית נכנסה לעיר ב־8 ביוני 1944 ונהדפה כעבור 36 שעות, רצחו חיילים רומנים כ־15 יהודים שהסתתרו במרתף. רוב בתי העיר נהרסו בקרבות. ב־1947 חיו בה כ־530 יהודים, אך רובם עברו לערים הגדולות או עלו לישראל. לפי האנציקלופדיה יודאיקה מת היהודי האחרון בעיר ב־1998.

לביקור

• בית העלמין היהודי: מוקף חומה ושער נעול. לפי סקר שנערך ב־2000 יש בו מאות עד אלפי מצבות, הוותיקות שבהן מ־1818, וקבר אחים מסומן של נוסעי רכבת המוות.
• האנדרטה: על קבר האחים. לפי סקר הוועדה האמריקנית למורשת בחו״ל, שוקמו ב־2006 בתי העלמין והאנדרטאות לקורבנות רכבת המוות בפודו אילואיי ובטרגו פרומוס.
• תיאום: לא פורסמו שעות. בית העלמין שייך לקהילת יהודי יאשי, לפי רשימת הפדרציה, ואליה יש לפנות מראש.
• בסביבה: יאשי (בית הכנסת הגדול ואתרי פוגרום 1941), פודו אילואיי, הרלאו ורומן.