יהודי ביסטריצה: מחוות סטמבולי לאולם הקונצרטים

ביסטריצה — ביסטריץ (Bistritz) בפי הסקסונים ובסטרצה (Beszterce) בפי ההונגרים — היא העיר הסקסונית הצפונית ביותר בטרנסילבניה. יהודים הורשו להתיישב בה רק אחרי 1848, אבל בתוך שני דורות צמחה כאן קהילה אורתודוקסית וחסידית של יותר מ־2,000 נפש, ובין שתי מלחמות העולם ישב בה המשרד המרכזי של היהדות האורתודוקסית בטרנסילבניה. ביוני 1944 נשלחו יהודי העיר והמחוז מגטו בחוות סטמבולי לאושוויץ.

עיר שנפתחה מאוחר

ביסטריצה נוסדה בימי הביניים בידי מתיישבים סקסונים, ובמשך מאות שנים הייתה עיר דוברת גרמנית שאליה הצטרפו בהדרגה רומנים והונגרים. כמו בערים הסקסוניות האחרות, יהודים לא הורשו לגור בה. לפי האנציקלופדיה יודאיקה, ההתיישבות התאפשרה רק אחרי שהוסרו ההגבלות בעקבות מהפכת 1848, ורוב המתיישבים הגיעו מבוקובינה ומגליציה. ההתחלה הייתה צנועה: לפי סקר פרויקט בתי העלמין של JewishGen חיו בעיר 229 יהודים ב־1869–1870 ו־378 ב־1880.

אחר כך באה צמיחה מהירה. לפי האנציקלופדיה יודאיקה נמנו בביסטריצה 718 יהודים ב־1891, 1,316 ב־1900, 2,198 ב־1930 — כ־15% מתושבי העיר — ו־2,358 ב־1941. הקהילה הייתה אורתודוקסית, עם יסוד חסידי חזק, אף שחלק מבניה אימצו את התרבות והשפה הגרמנית וההונגרית. היהודים עסקו במסחר, במלאכה ובמקצועות החופשיים, והעיר שימשה מרכז לקהילות הכפריות של המחוז.

מרכז אורתודוקסי וערש ציוני

לביסטריצה שמור מקום מיוחד בתולדות הציונות בהונגריה: ב־1901 ייסד בה ניסן כהן (Nissan Kahan) את ״עבריה״ (Ivriyah), שהאנציקלופדיה יודאיקה מגדירה כארגון הנוער הציוני הראשון בהונגריה. במלחמת העולם הראשונה גויסו לצבא 138 יהודים מהעיר.

אחרי המלחמה, כשטרנסילבניה סופחה לרומניה, הוקם בביסטריצה המשרד המרכזי של היהדות האורתודוקסית בטרנסילבניה. לפי הספרייה היהודית הווירטואלית, שמביאה את נוסח האנציקלופדיה יודאיקה, הוא ייצג כ־80 קהילות ובהן כ־135 אלף נפש, ובראשו עמד הרב שלמה זלמן אולמן (Ullmann) עד מותו ב־1930. בעיר פעלה ישיבה גדולה, ובין שתי המלחמות הייתה התנועה הציונית כוח מרכזי בחיי הקהילה. לפי סקר JewishGen כיהן הרב מאיר שפיץ (Spitz) כרב הקהילה מ־1912 ועד 1944.

בית הכנסת: ממאורווה לאולם קונצרטים

בית הכנסת הגדול, ברחוב גנרל גריגורה באלאן (Strada General Grigore Bălan), הוא היום אחד המבנים הבולטים במרכז העיר. על שנת בנייתו המקורות חלוקים: רדיו רומניה אינטרנשיונל, העיתון ״אדוורול״ והקרן שמפעילה את המבנה מציינים 1856, ואילו מרכז ״הקהילות שנחרבו״ של מוזיאון השואה ביוסטון מתארך את בית הכנסת ל־1893. התאריך המאוחר מתיישב טוב יותר עם נתוני האוכלוסייה — ב־1869 חיו בעיר פחות מ־250 יהודים — אבל לא מצאנו מקור ארכיוני שמכריע. רדיו רומניה מתאר את הסגנון כשילוב של ניאו־גותי ורומנסקי.

לפי אותה כתבה, בשנות השלטון ההונגרי (1940–1944) הוחזקו בבית הכנסת סוסים של הצבא, וארכיון הקהילה נשרף בזמן הנסיגה ההונגרית. אחרי המלחמה, כשהקהילה הצטמקה, עמד הבניין כמעט חמישים שנה בלי שימוש והתדרדר. השיקום החל ב־2000 בתרומה של כ־170 אלף דולר מיהודי אמריקאי שמשפחתו באה מהעיר, לפי רדיו רומניה. בהמשך מסרה הפדרציה של הקהילות היהודיות את המבנה בהשאלה ארוכת טווח לקרן התרבות ״חברת הקונצרטים״ של ביסטריצה (Fundația Culturală „Societatea de Concerte”), שהשלימה את העבודות: לפי הקרן הותקנו לראשונה חשמל, גז ומים, נבנתה במה, שוקמו הספסלים בני 150 השנים וחודשו ציורי הקיר. ״אדוורול״ מוסיף שהעבודות נעשו גם במימון הנציבות האירופית ושגרירות ארצות הברית.

באולם, שנפתח מחדש ב־2007 — לפי רדיו רומניה בספטמבר, בביצוע ״כרמינה בוראנה״ — מתקיימים היום קונצרטים, תערוכות והקרנות, ולפי ״אדוורול״ הוא מכיל כ־300 מקומות. תפילות כמעט אינן מתקיימות בו, כי אין בעיר מניין. המבנה מוגן כמונומנט היסטורי.

1941–1944: מקמניץ־פודולסק לחוות סטמבולי

באוגוסט 1940, בפרס וינה השני, הועברה צפון טרנסילבניה, ובה ביסטריצה, לשלטון הונגריה. כבר ב־1941, לפי האנציקלופדיה יודאיקה, גירשו השלטונות ההונגריים כמה עשרות משפחות יהודיות מהעיר לקמניץ־פודולסק שבאוקראינה, ושם נרצחו. גברים בגיל גיוס נלקחו לפלוגות עבודת כפייה, והקהילה כולה נחנקה בשורת הגבלות.

אחרי הכיבוש הגרמני של הונגריה במרץ 1944 בא הגטו. בתחילת מאי רוכזו יהודי ביסטריצה בחוות סטמבולי (Stamboli), כשלושה קילומטרים מהעיר לפי האנציקלופדיה יודאיקה. לגטו הובאו גם יהודי העיירות והכפרים של מחוז בסטרצה־נסוד, ובשיאו הוחזקו בו קרוב ל־6,000 בני אדם, בצריפים ובדירי חזירים. הגטו פונה בשני משלוחים לאושוויץ־בירקנאו, ב־2 וב־6 ביוני 1944. רוב המגורשים נרצחו עם הגעתם.

ב־1946 הוקמה בעיר אנדרטה לזכר המגורשים, בתכנון י׳ פלונטאש (I. Flontas): מנסרה של שיש שחור בגובה ארבעה מטרים, על בסיס שבתוכו מגן דוד מבטון. לפי אתר עיריית ביסטריצה היא מנציחה כ־7,000 גברים, נשים וילדים יהודים מהמחוז שנרצחו באושוויץ־בירקנאו ובמחנות אחרים.

אחרי המלחמה והיום

ב־1947 חיו בביסטריצה כ־1,300 יהודים: ניצולי המחנות, יוצאי הכפרים שבסביבה ומי ששבו מטרנסניסטריה וממקומות אחרים. בעשורים הבאים עלו רובם לישראל או היגרו לארצות הברית ולקנדה, וב־2002 נותרו בעיר 15 יהודים, רובם קשישים. לפי אתר העירייה מונה הקהילה היום 19 חברים, רובם מעל גיל 70; הם מתכנסים בחגים, ובמשרדי הקהילה מדליקים נרות לזכר יקיריהם.

בתי העלמין

לפי סקר פרויקט בתי העלמין של JewishGen משנת 2000 יש בעיר שני בתי עלמין יהודיים. הגדול, ברחוב גינזיי 48 (Strada Ghinzii 48), נוסד במאה ה־19 ושטחו כ־300 על 100 מטרים. יש בו בין 500 ל־5,000 מצבות משיש, מגרניט, מאבן חול ומאבן גיר, עם כתובות בעברית וביידיש. הוא מגודר ונעול, ובשטחו בית השומר. בית העלמין השני, ברחוב נסאודולוי 100 (Strada Năsăudului 100), קטן מאוד — כ־8 על 10 מטרים — ולפי הסקר יש בו קברי אחים מסומנים ואנדרטאות לזכר השואה.

במחוז כולו פזורים עשרות בתי עלמין של קהילות כפריות שנעלמו. לפי ״אדוורול״, בסוף 1987 היו באחריות הקהילה כ־70 בתי עלמין במחוז, 52 מהם סגורים, ורבים מהם הוזנחו.

לביקור

• בית הכנסת — רחוב גנרל גריגורה באלאן 10, לפי הקרן שמפעילה אותו. היום אולם קונצרטים; הכניסה באירועים או בתיאום.
• משרדי הקהילה — רחוב גנרל גריגורה באלאן 9, לפי אתר הפדרציה; טלפון ‎0740-173-317.
• בית העלמין — רחוב גינזיי 48; השער נעול, ויש לתאם מראש.
• אנדרטת 1946 — לא מצאנו מקור מהימן שמציין את מיקומה המדויק; כדאי לשאול בקהילה.

לא מצאנו שעות פתיחה שפורסמו במקור מהימן. מומלץ לתאם את הביקור מראש עם קהילת ביסטריצה או עם הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה. בעיר אין מסעדה כשרה, וכדאי להצטייד מראש.