יהודי לוגוז׳: בית הכנסת עם העוגב בלב הבנאט

לוגוז׳ (Lugoj, בהונגרית Lugos), עיר על נהר טימיש בלב הבנאט הרומני, הייתה ביתה של אחת הקהילות היהודיות הוותיקות באזור: חברה קדישא קמה בה ב־1790, ובית הכנסת הראשון הושלם ב־1793. בית הכנסת הניאולוגי ברחוב קוזה וודה, שנבנה מחדש ב־1843 ושופץ ב־1904–1905, עומד עד היום, ועוגב שבו הוא שריד למסורת מוזיקלית שהקהילה הייתה גאה בה.

ראשית הקהילה

לפי ערך ״לוגוז׳״ באנציקלופדיה YIVO, מאת ההיסטוריון לדיסלאו ג׳ימנט, הנוכחות היהודית בעיר מתועדת מסוף המאה ה־17. ב־1733 חיו בה 46 יהודים, ובית התפילה הראשון שלהם היה בביתו של אהרן דויטש (Aron Deutsch). במלחמת אוסטריה–טורקיה של 1736–1739 נבזז המקום, ובית תפילה חדש הוקם בביתו של איסק פורלדויטש (Isac Porldeutsch). האנציקלופדיה יודאיקה מוסיפה שקהילה מאורגנת קמה בין 1780 ל־1790, ושבייסודה השתתפו לצד האשכנזים גם יהודים ספרדים.

ב־1790 נוסדה חברה קדישא, ב־1791 ביקשה הקהילה רשות לבנות בית כנסת, וב־1793 הושלם הבניין. ב־1830 ניסו השלטונות המקומיים להגביל את ההתיישבות היהודית, ובמפקד של אותה שנה נמנו בעיר 32 משפחות יהודיות. ב־1833 נפתח בית ספר יהודי שלימד בעברית ובגרמנית, ולפי האנציקלופדיה יודאיקה פעל עד 1944.

עיר של מסחר, טקסטיל וציונות

הקהילה גדלה במהירות במאה ה־19: 550 יהודים ב־1851, 1,303 ב־1891 ו־1,878 ב־1910. יהודים מילאו תפקיד מרכזי בתעשיית הטקסטיל של העיר ובעיבוד משי טבעי. אחרי האמנציפציה של 1867 והפילוג ביהדות הונגריה ב־1868–1869 הכריזה הקהילה על עצמה ניאולוגית. ב־1875 נוסדו אגודת נשים ומוסד לטיפול ביתומים, וב־1903 תלמוד תורה. 173 מבני הקהילה שירתו בצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה.

ברשימת הרבנים שמביא YIVO בולטים צבי הירש אופנהיימר (כיהן 1821–1859, והיה גם רבו הראשי של מחוז טימיש), שלמה וייס (1860–1895), שמעון חֶוֶשי (Simon Hevesi, 1897–1905) ומנו לנקה (1905–1940). חוושי יזם, יחד עם אנשי רוח לא־יהודים, מוסדות חינוך עממיים — לפי האנציקלופדיה יודאיקה, הראשונים מסוגם בדרום הונגריה.

אחרי צירוף הבנאט לרומניה ירד מספר היהודים: 1,774 ב־1920 (8.8% מהתושבים) ו־1,418 ב־1930 (6%). לפי מפקד המקצועות של 1930 היו רובם אנשי מסחר, ולצדם פקידים, בעלי מלאכה, עורכי דין, מהנדסים ורופאים. בעיר פעל בית ההוצאה ״קריית ספר״, ובשנים 1920–1940 יצא בה השבועון הציוני הדו־לשוני ״Neue Zeit–Új Kor״. מ־1934 שלטו הציונים בהנהגת הקהילה. בלוגוז׳ נולד הסופר, המשורר והצייר גיורגי סאנטו (György Szántó, 1893–1961).

בית הכנסת ברחוב קוזה וודה

תולדות הבניין מתוארות באופן שונה במעט במקורות השונים. לפי YIVO, בית הכנסת של 1793 נשרף ב־1842 ונבנה מחדש ב־1843; האנציקלופדיה יודאיקה מציינת ״בית כנסת גדול״ שנבנה ב־1842; ולפי פרויקט ״סיפורי בתי הכנסת״ (Poveștile Sinagogilor) של עמותת פנטוגרף, שנעשה בשיתוף הקהילות היהודיות בבנאט, בית הכנסת הראשון עמד בחצר ברחוב קוזה וודה של היום, והבניין החדש במקומו הנוכחי נחנך במאי 1843. אותו מקור מביא, בשם ההיסטוריון המקומי גאורגה רייס, שבית הכנסת נבנה מחדש ב־1904–1905, והמעבר מנוסח אורתודוקסי לנוסח ניאולוגי הביא לשינויים בפנים המבנה. העוגב נבנה ב־1903, ושתי המנורות שלפני ארון הקודש — ב־1905.

הבניין צנוע בממדיו ואקלקטי בסגנונו: חזית בת ארבעה עמודים ושלושה חלונות, בגמלון לוחות הברית, ורוזטה בהשראה ימי־ביניימית; לארון הקודש השפעות ניאו־בארוקיות. האדריכל גבריאל סקלי, שכתב את הערך בפרויקט, מתאר אותו כ״סלון מסביר פנים״ יותר מאשר מבנה מונומנטלי. בית הכנסת עדיין שייך לקהילה ומשמש גם לקונצרטים.

מקהלה ועוגב

חיי הקהילה בלוגוז׳ נקשרו למוזיקה. בעדות משנת 2001, שנאספה לספר ״Memoria salvată. Evreii din Banat, ieri și azi״ (בעריכת סמרנדה וולטור, הוצאת פולירום, 2002), סיפר הרמן דויטש, יליד 1936, על תפילות חגיגיות עם מקהלה בעלת קולות יוצאי דופן בליווי עוגב, ועל החזנים ציטרון וכץ, שעברו אחר כך לטימישוארה. לפי עדותו, העוגב כבר לא פעל אז, וחלף אותו שימש הרמוניום. יהודית לזרוביץ׳, ילידת 1921, נזכרה בחלונות הכחולים, האדומים והצהובים ובעוגב שאביה ניגן בו לעתים קרובות. המקהלה פעלה בשם ״הזמיר״, ולפי פרויקט ״סיפורי בתי הכנסת״ חודשה בשנים האחרונות מסורת הקונצרטים, והעוגב שוב פועל. ב־7 בספטמבר 2023 התקיים בבית הכנסת קונצרט של הפרויקט ״הד בתי הכנסת״ (Ecoul Sinagogilor) במסגרת תוכנית טימישוארה בירת התרבות האירופית.

מלחמת העולם השנייה

לוגוז׳, כמו כל הבנאט הרומני, נשארה בשנים 1940–1944 בשלטון רומניה. לפי YIVO הוחרם רכוש יהודי, אבל הקהילה שרדה את השואה. לפי האנציקלופדיה יודאיקה, בשנות המשטר הפשיסטי גויסו גברים יהודים לעבודת כפייה ורבים איבדו את רכושם, וצעירים יהודים שהואשמו בפעילות קומוניסטית גורשו לטרנסניסטריה. בתיקי הארכיון של מחוז קראש־סברין, שתיאורם פורסם על ידי מוזיאון השואה בוושינגטון, מוזכר ״משרד הנכסים המופקעים בלוגוז׳״ — עדות לניהול הרכוש שנלקח מיהודי האזור. תוכנית הגירוש של יהודי הבנאט ודרום טרנסילבניה למחנות בפולין, שעליה סוכם עם גרמניה ב־1942, לא בוצעה ובוטלה. ב־1942 נמנו בעיר 1,043 יהודים.

אחרי המלחמה והיום

אחרי המלחמה גדלה הקהילה שוב, עם בואם של פליטים מהמחוזות הסמוכים ומצפון בוקובינה: ב־1947 חיו בעיר 1,620 יהודים. הרב אברהם יצחק נבל ארגן מחדש את הקהילה ב־1945. משנות ה־50 הצטמצמה הקהילה בשל ההגירה, בעיקר לישראל: 220 יהודים ב־1971 וכ־30 ב־2003. ארכיון הקהילה שרד בחלקו — פנקס הקהילה מ־1855 ומרשמי פטירה מהמאה ה־19 שמורים היום בארכיון הלאומי בטימישוארה.

הקהילה עדיין רשומה בפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה, ובראשה עומד איבן אריק בלוך (Ivan Eric Bloch). לקהילה מסונפת גם קבוצת היהודים של קרנסבש השכנה.

בית העלמין

חברה קדישא פעלה בלוגוז׳ מ־1790, ומרשמי הפטירה של הקהילה מ־1851 ואילך שמורים בארכיון. עם זאת, לא מצאנו מקור עדכני ומהימן שמתאר את בית העלמין היהודי של העיר — מיקומו, גודלו ומצבו — ולכן אין כאן כתובת. מי שמבקש לבקר בו צריך לברר את הפרטים מול הקהילה.

לביקור

הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה רושמת את כתובת הקהילה ברחוב קוזה וודה 10 (Strada Cuza Vodă 10) ואת הטלפון ‎0256-351-802. פרויקט ״סיפורי בתי הכנסת״ נותן לבית הכנסת את הכתובת קוזה וודה 8 — כלומר, באותו רחוב, סמוך למשרדי הקהילה. לא מצאנו שעות פתיחה קבועות, ולכן יש לתאם ביקור מראש עם הקהילה. אתר הפרויקט מציע גם סיור וירטואלי בבית הכנסת.

• חזית בית הכנסת: ארבעת העמודים, לוחות הברית בגמלון והרוזטה
• ארון הקודש בעל ההשפעות הניאו־בארוקיות ושתי המנורות מ־1905
• העוגב מ־1903
• החלונות הצבעוניים שזכרה יהודית לזרוביץ׳