יהודי טרגו אוקנה: קהילה בעיירת המלח

טרגו אוקנה (Târgu Ocna), ״שוק המכרה״, צמחה סביב מכרה המלח שבעמק הטרוטוש. יהודיה היו קהילה בינונית של סוחרים ובעלי מלאכה, עם בית כנסת גדול, בית ספר ובתי תפילה קטנים בשכונות. ביולי 1941 פונו כולם לבאקאו, ורק מעטים חזרו; מה שנשאר הם שני בתי עלמין.

עיירת המלח

חותם היישוב מימי הנסיך אלכסנדרו ההגון (1407–1434) כבר נשא דמות של כורה מלח, לפי חברת המלח הממשלתית סלרום, והמכרה פעיל עד היום. סביבו התפתחו גם קידוחי נפט, בורסקאות, מנסרות ומרחצאות מרפא. לפי סקר בתי העלמין של JewishGen, במפקד 1820 ישבו בעיירה שבע משפחות יהודיות ובמפקד 1831 — 17. ב־1899 נמנו בה 252 יהודים וב־1930 — 867. האנציקלופדיה היהודית (1906) מונה את טרגו אוקנה בין הקהילות הגדולות במחוז באקאו, אבל מוסיפה שיהודי אוקנה ומוינשט, שהיו פעם אמידים, ״נפלו לעוני מוחלט״.

בתי הכנסת ובית הספר

את התמונה המפורטת ביותר של הקהילה נותנים זיכרונותיו של וילי סבין, ״זיכרונות מטרגו אוקנה״, בספר הזיכרון לקהילת באקאו שיצא בתל אביב ב־1990. לפי סבין, בית הכנסת הגדול עמד בשדרת פרדיננד והיה המרכז הרוחני של הקהילה; בחצרו פעלה כמה חודשים בשנה מאפיית מצות, ולדעתו נבנה בראשית המאה ה־20. בית הכנסת הקטן, ליד השוק המרכזי, היה צבוע כחול ולבן, ולצדו חדר שבו למד סבין מגיל ארבע עד עשר. עוד שלושה או ארבעה בתי תפילה צנועים פעלו בשכונות: בצפון, על גדת הוואלצלה, בשכונת ג׳ושני בדרום, וליד בית המטבחיים והמקווה של הקהילה. בית הספר היהודי־רומני עמד מול בית העירייה; מחוץ לשעות הלימודים שכנו בו ספרייה יהודית ומועדון נוער ציוני, ובקיץ התארחו בו מחנות של תלמידים מבתי ספר יהודיים בבאקאו ובגאלאץ.

לפי סבין חיו בעיירה בימי ילדותו כ־1,500 יהודים, כ־400 משפחות — מספר גבוה מזה שבמפקד 1930. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, שחנויותיהם עמדו ברחוב הראשי וברחוב קוסטקה נגרי, ולצדם רופאים, עורכי דין ורואי חשבון. יום שני היה יום השוק, שבו מכרו האיכרים מהכפרים את תוצרתם לסוחרים היהודים.

מלחמה, פרעות וציונות

בקיץ 1917 עבר בסביבה קו החזית, והקרבות הקשים במתחם צ׳ירשואיה (Cireșoaia) גבו חיים רבים. לפי סבין הוקדשה בבית העלמין חלקה מיוחדת ליהודים שנפלו בקרבות, ולפי סקר JewishGen עומדת בבית העלמין החדש אנדרטה לחיילים יהודים. בשנות ה־20, כותבת ליקה אברהמי־גוטמן בספר הזיכרון, סבלה הקהילה מפרעות אנטישמיות: סטודנטים רומנים הרסו בתי כנסת ובזזו רכוש ״בלי שאיש עצר אותם״. לדבריה, הקהילה לא בלטה בפעילות ציונית, אבל תנועות הנוער הוציאו ממנה חלוצים לאורך השנים.

יולי 1941

טרגו אוקנה נשארה בשלטון רומני כל ימי המלחמה, ויהודיה לא גורשו למחנות ההשמדה. אבל עם הפלישה לברית המועצות פינו השלטונות את כולם. לפי ספרו של איזידור קארה על יהודי באקאו, בעקבות פקודה מס׳ 817 מ־3 ביולי 1941 גורשו מבתיהם 4,000–5,000 יהודים מטרגו אוקנה, ממוינשט ומכפרי המחוז, והובאו לבאקאו עם מעט מחפציהם; סבין מתארך את הפינוי ליוני 1941. בתוך שלושה ימים, הוא כותב, ״פסקו החיים הכלכליים, החברתיים והרוחניים״ של יהודי העיירה. בבאקאו נקלטו המפונים אצל קרובים ובמוסדות הקהילה. לפי קארה נשלח הרופא ד״ר מ׳ ברנשטיין, מפונה מטרגו אוקנה, לעבודה בטרנסניסטריה, ומשפחת איטיקוביץ׳ מהעיירה נספתה ב־1942 בטביעת האונייה ״סטרומה״.

אחרי 1944, לפי סבין, חזרו רק מעטים, וגם הם לזמן קצר. הקהילה לא קמה מחדש, ובסקר משנת 2000 נמנו בעיירה פחות מעשרה יהודים.

שני בתי העלמין

סקר JewishGen משנת 2000 מתאר שני בתי עלמין יהודיים. הישן, מן המאה ה־18 או ה־19, הוא שטח מוקף חומה של כ־80 על 60 מטר, ובו 20 עד 100 מצבות מאבן חול ומאבן גיר, חלקן עם דיוקנאות וכתובות עבריות; הקרקע בבעלות פרטית והגישה סגורה. החדש, מן המאה ה־19, משתרע על כ־100 על 80 מטר ובו מאות רבות של מצבות בעברית, בגרמנית וברומנית, רובן נפולות או שבורות, ואנדרטה לחיילים יהודים. הוא בבעלות הקהילה היהודית ושימש גם את יהודי סלניק מולדובה ואונשט; הקבורה האחרונה הידועה בו הייתה ב־28 באוגוסט 1998. לא מצאנו מקור עדכני על בית כנסת שנותר בעיירה, וטרגו אוקנה אינה מופיעה ברשימת בתי הכנסת של הפדרציה.

לביקור

• בתי העלמין: שניהם סגורים; ביקור רק בתיאום מראש. לא מצאנו כתובת מאומתת ממקור רשמי עדכני.
• תיאום: אין בטרגו אוקנה קהילה רשומה; לפנות לקהילת יהודי באקאו או לפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה.
• בסביבה: מוינשט; באקאו.