בית הכנסת של סייני: מוזיאון ליהודי טרנסילבניה

בית הכנסת של סייני (Seini), עיירה בין סאטו מארה לבאיה מארה, עמד עשרות שנים כמחסן וכחורבה. בשנים 2024–2026 שוחזר בעלות של 2.4 מיליון אירו, כדי לשמש מוזיאון ליהודי טרנסילבניה, אולם קונצרטים ומרחב תרבות. באוקטובר 2026 דיווח אתר Jewish Heritage Europe שבית הכנסת נפתח מחדש, ושצאצאי יהודי המקום ואחרים מוזמנים לתרום למוזיאון החדש.

קהילה בין הכרמים

בהונגרית נקראה העיירה סינרווארליה (Szinérváralja). לפי פנקס הקהילות הגיעו אליה היהודים הראשונים מגליציה בשנות ה־60 של המאה ה־18, ומפקד שנערך ב־1785 כלל כבר יהודים מ־15 כפרים בסביבה. באותה שנה היו לקהילה בית כנסת, בית עלמין ששירת גם את יהודי הכפרים, חברה קדישא, מקווה ושוחט. לפי הפנקס גדלה הקהילה עד אמצע המאה ה־19 גם משום שהעיר סאטו מארה הייתה סגורה בפני יהודים עד מלחמת העצמאות ההונגרית של 1848–1849. ב־1885, לפי האנציקלופדיה יודאיקה, הפכה סייני לקהילת המרכז של יהודי הסביבה. כ־15 כפרים השתייכו למחוז הרבני שלה.

יהודי סייני עסקו במסחר קמעונאי וסיטונאי, במלאכה ובתיווך. היו ביניהם בעלי כרמים ששמרו ענבים ליין כשר, וסוחרי שמרים גדולים שייצאו לגליציה עד מלחמת העולם הראשונה. לפי הפנקס חיו בעיירה 634 יהודים ב־1900 (12.5%), ‏673 ב־1930 (13%) ו־712 ב־1941. כמעט כולם היו שומרי מצוות, וב־1930 ציינו 596 מהם את היידיש כשפת אמם.

רבנים ודפוס

הפנקס מונה שורה של רבנים: הרב צבי הירש הלוי איש הורוביץ (בערך 1810–1840), הרב מיכל צבי שאנפלד (1850–1884), שעלה לירושלים ונפטר בה, והרב יחזקאל בנעט, שעמד בראש הקהילה וישיבה קטנה משנת 1889. אחריו כיהן חתנו, הרב יששכר דוב סגל לוי. הרב האחרון, אברהם שוורץ, נספה בשואה.

סייני הייתה גם עיר של דפוס עברי. יעקב וידר ייסד בה בית דפוס – שנת הייסוד היא 1905 לפי הפנקס, והספר הראשון יצא לאור ב־1904 לפי היודאיקה. הדפוס פעל עד השואה והוציא לפי הפנקס 130 ספרים עבריים, 82 מהם בעשור 1920–1930, ושמונה כתבי עת. הוא היה השלישי בגודלו בטרנסילבניה, אחרי סיגט וסאטו מארה. בנו, יהודה וידר, עבר ב־1932 לחיפה והקים בה בית דפוס. בין המלחמות פעלו בעיירה גם תנועות ציוניות, ובהן קבוצת הנערות ״אביבה״, שנוסדה ב־1924, והמזרחי.

בית הכנסת

לפי Jewish Heritage Europe נבנה בית הכנסת ב־1904. פנקס הקהילות מתאר בית כנסת חדש שנבנה באמצע המאה ה־19, והורחב ושופץ בראשית המאה ה־20. לבית הכנסת צמוד בית מטבחיים כשר לשעבר. ב־1971, לפי היודאיקה, נותרו בעיירה שלוש משפחות יהודיות, והן טיפלו בבית הכנסת הגדול, שהיה רעוע אך עדיין עמד. לפי JHE מכרה הפדרציה של הקהילות היהודיות את הבניין ב־1984, בתקופה הקומוניסטית, לקואופרטיב מקומי, שהשתמש בו כמחסן. ב־1998 נמכר הבניין לבעלים פרטי, ואחרי מותו, ב־2019, רכשה אותו העירייה.

1944

מ־1940 ועד 1944 הייתה סייני, כמו כל צפון טרנסילבניה, תחת שלטון הונגריה. פנקס הקהילות מציין שאין בידיו מידע על השנים שבין הסיפוח ובין הגירוש. במאי 1944 רוכזו יהודי סייני בגטו של סאטו מארה (סאטמרנמטי), ומשם גורשו לאושוויץ – כך לפי הפנקס והיודאיקה. לפי JHE גורשו כ־615 יהודים מהעיירה.

לפי המוזיאון הווירטואלי לשואה בצפון טרנסילבניה רוכזו בגטו סאטו מארה כ־18,800 יהודים, והוא היה השני בגודלו בצפון טרנסילבניה. ממנו יצאו שש רכבות לאושוויץ בין 19 במאי ל־1 ביוני 1944, ובהן 18,863 בני אדם. לפי הפנקס התאספו בסייני אחרי המלחמה כ־150 ניצולים, אך עזבו זמן קצר אחר כך, רובם לישראל. היום אין בעיירה קהילה יהודית.

השחזור: מוזיאון ואולם קונצרטים

לפי JHE העלות הכוללת של הפרויקט היא 2.4 מיליון אירו, רובם מכספי האיחוד האירופי ובתוספת מענק ממשלתי. העירייה פרסמה את התוכניות ב־2021, והעבודות החלו במאי 2024. המטרה הייתה להחזיר את הבניין קרוב ככל האפשר למצבו ב־1904, ולהוסיף לו תאורה, הגברה, חימום ומיזוג. בית המטבחיים הכשר לשעבר הוסב לחלל שירות, והחצר לגן ציבורי קטן. ראש העיר היא גבריאלה פלוריקה טולבורה.

במאי 2026 דיווח JHE, על סמך הודעה של עמותת המורשת של מרמורש, כי עבודות השחזור הושלמו. באפריל 2026 פרסמה עיריית סייני מכרז לציוד ולריהוט לפרויקט, והוא סומן כמוענק. באוקטובר 2026 דיווח JHE שבית הכנסת נפתח מחדש, ושהציבור מוזמן לתרום למוזיאון ליהודי טרנסילבניה. לפי מה שמצאנו, תוכן התערוכה עדיין לא פורסם במלואו. מעבר למוזיאון מתוכננים בבניין קונצרטים, תיאטרון, סדנאות, תערוכות אמנות והקרנות סרטים.

לביקור

לא מצאנו מקור רשמי עדכני עם כתובת הרחוב של בית הכנסת, שעות פתיחה או מחירים. מאחר שהמוזיאון נפתח רק לאחרונה, יש לברר מראש מול עיריית סייני (Primăria Orașului Seini) אם המקום פתוח ומה מוצג בו, ולבדוק לפני הביקור. בעיירה אין קהילה יהודית ולא מצאנו בה אוכל כשר. הקהילות היהודיות הקרובות נמצאות בסאטו מארה ובבאיה מארה, וכדאי לשלב את הביקור עם בית הכנסת הגדול של סאטו מארה.