אביב 1944: השואה במרמורש

באביב 1944, בתוך חמישה שבועות בלבד, נעלם העולם היהודי של מרמורש. מהעיירות ומעשרות הכפרים שבעמקי האיזה, הוויזאו והמארה רוכזו היהודים בגטאות כבר באמצע אפריל. במאי נשלחו ברכבות משא לאושוויץ־בירקנאו.

תחת שלטון הונגריה

בפרס וינה השני, ב־30 באוגוסט 1940, נמסר צפון טרנסילבניה, ובו מרמורש, מרומניה להונגריה. לפי דוח ועדת ויזל, חיו בשטחים שנמסרו 164,052 יהודים. במפקד ההונגרי של 1941 הגדירו את עצמם כיהודים 151,125 תושבי האזור. בסיגט, בירת המחוז, נמנו ב־1941 כ־10,144 יהודים, כ־39% מתושבי העיר. לפי האנציקלופדיה יודאיקה, זה היה שיעור היהודים הגבוה ביותר בכל עיר הונגרית. במרמורש היו יותר מ־150 קהילות יהודיות, רובן קהילות כפריות קטנות.

השלטון ההונגרי הנהיג את חוקי היהודים של הונגריה והגביל את פרנסתם של היהודים. ב־1942 גויסו גברים בגיל צבא לפלוגות עבודת כפייה, ורבים מהם נשלחו לחזית המזרחית.

1941: קמניץ־פודולסק

בקיץ 1941 גירשה הונגריה יהודים שהגדירה ״זרים״, כלומר כל מי שלא הצליח להוכיח אזרחות הונגרית. הם הובלו ברכבות לקרשמזה (כיום יאסיניה שבאוקראינה), נמסרו לגרמנים ונצעדו לקמניץ־פודולסק. לפי דוח ועדת ויזל, קהילות רבות במחוזות מרמורש וסאטו מארה נפגעו קשות בגירוש הזה. לפי מוזיאון השואה האמריקאי (USHMM), גורשו גם מאות יהודים מסיגט. ב־27–28 באוגוסט 1941 רצחו יחידות האס־אס והמשטרה בקמניץ־פודולסק כ־23,600 יהודים, לפי דוח של הגנרל יקלן, ומהם כ־16,000 מגורשים מהונגריה. לפי USHMM, עד כ־2,000 מהמגורשים הצליחו לחזור להונגריה. אחד מהם הוא משה השמש מ״הלילה״ של אלי ויזל.

אפריל 1944: הגטאות

אחרי שגרמניה כבשה את הונגריה במרץ 1944, הוגדרו מרמורש וקרפטורוס כ״אזור מבצעי I״. זה היה האזור הראשון שבו רוכזו היהודים. לפי המוזיאון הווירטואלי לשואה בצפון טרנסילבניה, הריכוז החל ב־15–16 באפריל 1944 בסיגט ובווישאו דה סוס, כשבועיים וחצי לפני שאר צפון טרנסילבניה, שבה החל הריכוז ב־3 במאי.

• סיגט: לפי USHMM, הוקמו בעיר שני גטאות סביב 20 באפריל. בגטו הגדול, כמה רחובות ממרכז העיר, רוכזו כ־10,000 יהודים מהעיר ומהכפרים הסמוכים. בגטו הקטן, ברובע אובר־יאראש, רוכזו כ־3,000. בחדר אחד נדחסו 15–20 איש, ופרצה מגפת טיפוס. את הגטו פיקד מפקד המשטרה המקומית, טות לאיוש.
• וישאו דה סוס: לפי המוזיאון הווירטואלי, רוכזו כאן כ־12,000 יהודים מווישאו דה סוס, וישאו דה ז׳וס, בורשה, ליאורדינה, מויסיי, פטרובה, פויניל דה מונטה ואזורים כפריים נוספים. מי שנתפס בבריחה נורה.
• דרגומירשט ועמק האיזה: לפי ספר היזכור של מרמורש, ביום האחרון של פסח תש״ד (15 באפריל 1944) הובאו לדרגומירשט היהודים מרוזאבליה, סצ׳ל, סלישטה, סטרמטורה, שיו, יאוד, גלוד, בוטיזה וכפרים נוספים. ב־1941 חיו בדרגומירשט עצמה 684 יהודים.
• ברבשט: מקום ריכוז זמני לכפרי עמק המארה, שפורק לפני הגירוש.

המקורות חלוקים בשאלה לאן הועברו עצורי דרגומירשט וברבשט לפני הגירוש. לפי המוזיאון הווירטואלי, הם נשלחו לגטו הקטן בסיגט. לפי ספר היזכור, יהודי דרגומירשט הובלו כ־25 ק״מ אל מסילת הרכבת בווישאו דה ז׳וס. לפי ההיסטוריון אטילה גידו, עצורי דרגומירשט יצאו מווישאו דה סוס.

מאי 1944: הרכבות

הגירוש מאזור I החל באמצע מאי. בכל רכבת היו כ־3,000 איש, 70 עד 100 בכל קרון. מסיגט יצאו ארבע רכבות, שנרשמו בתחנת קושיצה:

• 16 במאי: 3,007 איש, מהגטו הקטן
• 18 במאי: 3,248 איש
• 20 במאי: 3,104 איש
• 22 במאי: 3,490 איש

בסך הכול יצאו מסיגט 12,849 איש לפי רשימות קושיצה. USHMM מדבר על ״קרוב ל־13,000״, ובית אלי ויזל נותן את המספר 12,759. מווישאו דה סוס יצאו ארבע רכבות, ב־19, 21, 23 ו־25 במאי. לפי ספר היזכור, יהודי דרגומירשט יצאו בלילה של 15 במאי והגיעו לאושוויץ ב־18 במאי, כ״ו באייר תש״ד. בדרך ירו הז׳נדרמים בכמה מהם.

לפי מחקרו של גידו, הגירוש מהחלק הצפון־טרנסילבני של אזור I הסתיים ב־25 במאי. לפי דוח ועדת ויזל, מכל צפון טרנסילבניה גורשו לאושוויץ במאי–יוני 1944 כ־132,000 יהודים. רובם נרצחו בתאי הגזים ביום ההגעה. בין המגורשים מגטו סיגט היה גם אלי ויזל, אז בן 15, שכתב לימים את ״הלילה״.

מי שחזר

מעטים חזרו. לפי האנציקלופדיה יודאיקה, ב־1947 התגבשה בסיגט קהילה של כ־2,300 יהודים, שורדים שחזרו ויהודים שהגיעו ממקומות אחרים. לפי יד ושם, מנתה הקהילה 2,308 נפשות. לדרגומירשט חזרו כ־50 שורדים, ורובם עלו לישראל. הקהילות הלכו והתרוקנו: ב־1970 נשארו בסיגט כ־250 יהודים. בעמקים, שבהם חיו יהודים בעשרות כפרים, לא נותרה קהילה.

הזיכרון היום

• אנדרטת המגורשים בסיגט: ברחוב גאורגה דוז׳ה 75, במקום שבו עמד בית כנסת שנהרס במלחמה. לפי JGuide Europe, האנדרטה נבנתה בידי שורדים. לפי אתר מוזיאוני הזיכרון האירופיים, היא הוקמה עוד בתקופה הקומוניסטית. כאן מתקיימים טקסי הזיכרון.
• לוח הזיכרון בתחנת הרכבת של סיגט: ברחוב גרי, לזכר הרכבות שיצאו למחנות.
• בית אלי ויזל: בית הזיכרון נפתח ב־29 ביולי 2002, והוא מוקדש לחיים היהודיים בסיגט ולקורבנות הגירוש.
• בית העלמין של סיגט: במרכזו אנדרטה לזכר המגורשים.

בספטמבר 2017 צעדו מאות רומנים, יהודים והונגרים מבית משפחת ויזל אל תחנת הרכבת, בדרך שבה הלכו המגורשים. במאי 2026 הגיעו לסיגט כ־250 צאצאי שורדים מברוקלין, כך דיווח G4Media.

לביקור

את ציון הזיכרון אפשר לעשות ביום אחד בסיגט: מבית ויזל, דרך האנדרטה ברחוב גאורגה דוז׳ה, אל תחנת הרכבת ובית העלמין. בווישאו דה סוס ובדרגומירשט אין מוסדות קהילה פעילים. לפני ביקור בבתי העלמין בכפרים כדאי לתאם עם הקהילה היהודית בסיגט, ברחוב בסרביי 8, או עם פדרציית הקהילות היהודיות ברומניה.