יהודי קלוז׳: מעיר שאסרה עליהם לגור בה לבירת הציונות של טרנסילבניה

במשך מאות שנים יכלו יהודים להגיע לקלוז׳ — קולוז׳וואר בפי ההונגרים, קלאוזנבורג בפי הגרמנים — רק לימי השוק, ולא לגור בה. אבל תוך פחות ממאה שנה אחרי ביטול האיסור ב־1848 הם היו כשמינית מתושבי בירת התרבות של טרנסילבניה, עם שלוש קהילות, עיתון ציוני יומי ונציגים בפרלמנט. ב־1944 נמחק כל זה בתוך שישה שבועות.

עיר שסגרה את שעריה

לפי האנציקלופדיה יודאיקה, העדות הראשונה ליהודי בקלוז׳ היא משנת 1481, ובמאות ה־16 וה־17 הגיעו סוחרים יהודים לירידים שלה, בעיקר עם סחורות מן האימפריה העות׳מאנית. לפי האנציקלופדיה היהודית (1906), כשכבש הגנרל הקיסרי ג׳ורג׳ו באסטה את העיר ב־1600 נטבחו כל היהודים שנמצאו בה. בתקופה הזאת הוגבלה ההתיישבות היהודית בטרנסילבניה כמעט כולה לגיולה־פהרוואר (אלבה יוליה), מושב הנסיכים.

ב־1784 אסרה מועצת העיר על יהודים לקנות נכסים ואפילו להתאכסן בה באופן זמני. היהודי הראשון שקיבל רשות לגור בעיר, לב (לאופולד) דויטש, נאבק בעירייה שנים ארוכות; לפי ANU נסגרה חנותו ב־1790, ובתו בת ה־11 נחטפה והוטבלה לנצרות אחרי שמחה. לפי מסורת שמובאת בתולדות הקהילה, יהודים שלא הורשו לגור בעיר עצמה התגוררו בכפר מנשטור (Kolozsmonostor) הסמוך — פרט שלא מצאנו לו אישור במקורות שבדקנו. למרות האיסורים נפתח ב־1807 חדר תפילה, ב־1818 מנתה הקהילה 40 נפש והחזיקה בית כנסת עשוי קנים, וב־1837 נוסדה החברה קדישא. ב־1839 הותר ל־15 משפחות לגור בעיר, בתנאי שלא יארחו יהודים אחרים.

אחרי 1848: שלוש קהילות

מהפכת 1848 והחוקה הקיסרית שאחריה ביטלו את איסור המגורים, והקהילה גדלה במהירות: 2,414 יהודים ב־1891, ו־7,046 — 11.6% מהתושבים — ב־1910. בית הכנסת הראשון נחנך ב־1851, והרב הראשון היה הלל ליכטנשטיין, שעזב אחרי שנתיים בעקבות התנגדות בקהילה. אחריו כיהנו אברהם גלזנר (1863–1877) ובנו משה גלזנר (מ־1878).

אחרי הפילוג ביהדות הונגריה ב־1868–1869 התארגנה הקהילה הגדולה כאורתודוקסית. ב־1881 קמה קהילת ״סטטוס קוו״, שהוכרה ב־1884 כנאולוגית, ובנתה ב־1886–1887 את בית הכנסת ברחוב שהוא היום רחוב הוריה. ב־1921 התארגנו החסידים בנפרד. לצד אלה פעלה קהילה ספרדית — לפי עדות בפרויקט Centropa, הקטנה מבין שלוש הקהילות, אדוקה מאוד ובעלת בית תפילה משלה. ספר הזיכרון של יהודי קלוז׳ מקדיש לה פרק נפרד. לפי אותה עדות, ערב המלחמה היו בעיר 15–20 בתי תפילה וחמישה בתי כנסת גדולים.

בירת הציונות של טרנסילבניה

ב־1918 עברה קלוז׳ לרומניה, ויהודיה, שרובם דיברו הונגרית, נאלצו להגדיר את עצמם מחדש. רבים מצאו את התשובה בציונות. ב־20 בנובמבר 1918 התכנסה בעיר אספה יהודית המונית, שממנה צמחה ההתאחדות הלאומית היהודית של טרנסילבניה. בסוף 1918 החל לצאת ״אוי קלט״ (Új Kelet, ״מזרח חדש״), שבועון ציוני בהונגרית, שהפך באוגוסט 1920 ליומון. הוא היה הביטאון המרכזי של הציונות בטרנסילבניה, ובשנות ה־30 גם ביטאון המפלגה היהודית ברומניה; השלטונות ההונגריים סגרו אותו ב־1941. לפי ANU יצאו בקלוז׳ כ־20 עיתונים יהודיים בהונגרית, ביידיש ובעברית.

הדמות הבולטת של התקופה הייתה ד״ר יוז׳ף פישר — מראשי הציונות בטרנסילבניה, נשיא הקהילה וחבר הפרלמנט הרומני. לפי ההיסטוריון אטילה גידו, הוא עמד בראש הסניף הטרנסילבני של המפלגה היהודית שנוסדה ב־1931. ב־1934 נישאה בתו אליזבת לעיתונאי הצעיר של ״אוי קלט״, רז׳ה קסטנר. ב־1920 נפתחה בעיר גימנסיה עברית של רשת ״תרבות״, בניהולו של מרק אנטל, וב־1921 בית מדרש למורים עבריים. השלטונות הרומניים סגרו את הגימנסיה ב־1927 — שנה שבה גם פרצו בעיר פרעות סטודנטים, ולפי מברק של שגריר ארצות הברית הוחרבו בהן שישה בתי כנסת. ב־1930 חיו בקלוז׳ 13,504 יהודים.

1944

בספטמבר 1940 עברה צפון טרנסילבניה להונגריה. גברים יהודים גויסו לפלוגות עבודת כפייה ונשלחו לחזית הסובייטית, שם רובם נספו, ובקיץ 1941 גורשו כמה מאות יהודים שלא הוכיחו אזרחות לקמניץ־פודולסק ונרצחו. אחרי הכיבוש הגרמני של הונגריה, במאי 1944, רוכזו יהודי העיר והסביבה בגטו במבדנת הלבנים ״איריס״ — כ־18,000 בשיאו, לפי האנציקלופדיה יודאיקה (ANU מונה 16,763) — ובין 25 במאי ל־9 ביוני 1944 גורשו לאושוויץ בשישה משלוחים. ב־10 ביוני הועברה קבוצה של כמה מאות מהגטו (388 לפי האנציקלופדיה יודאיקה, 338 לפי מוזיאון השואה בוושינגטון) לבודפשט, במסגרת ההסדר שקסטנר השיג במשא ומתן עם האס־אס. היא הצטרפה לרכבת שיצאה מבודפשט ב־30 ביוני והגיעה לבסוף, דרך ברגן־בלזן, לשווייץ. הפרשה נותרה מהשנויות במחלוקת בתולדות השואה ובמשפט הישראלי. את סיפור הגטו, הגירוש ופרשת קסטנר אנחנו מביאים בהרחבה בכתבה על השואה בקלוז׳.

אחרי המלחמה

ב־1947 נמנו בקלוז׳ כ־6,500 יהודים — ניצולים שחזרו ויהודים מעיירות הסביבה. הקהילה התארגנה מחדש, אך השלטון הקומוניסטי סגר ב־1948 את בתי הספר היהודיים, והפעילות הציונית נמשכה רק עד 1949. רוב היהודים עלו לישראל. ב־1970 נותרו 1,100 יהודים (340 משפחות), שהתפללו בשלושה בתי כנסת והחזיקו שוחט ומטבח כשר. בסביבות שנת 2000 נותרו כ־300, רובם קשישים, ובמפקד 2002 נרשמו 223 יהודים.

ובכל זאת, הזיכרון היהודי של העיר לא נעלם. ב־1990 נוסד באוניברסיטת באבש־בויאי המכון לתולדות העם היהודי, בחסותו של ד״ר משה כרמלי־וינברגר, הרב הנאולוגי האחרון של העיר לפני השואה. ב־2018 מנתה הקהילה 423 חברים ושיקמה את בית הכנסת ברחוב הוריה, וב־2020 נפתח Muzeon, המוזיאון הראשון לתולדות יהודי קלוז׳.

לביקור

נקודת הפתיחה הטבעית היא בית הכנסת הנאולוגי ברחוב הוריה, בית הכנסת הפעיל היחיד בעיר. במרכז ההיסטורי אפשר לראות מבחוץ את בתי הכנסת לשעבר שהפכו למוסדות תרבות ומחקר. מוזיאון Muzeon עובר בסוף 2026 למשכן חדש ברחוב טיפוגרפיי 25 וצפוי להיות סגור כמה חודשים — כדאי לבדוק מראש. לתיאום ביקור בבית הכנסת ובבתי העלמין פונים לקהילת יהודי קלוז׳; אתר הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה מציין את הטלפון ‎0264-433-470.