יהודי דבה: בית הכנסת ששרד את המלחמה וחזר לחיים

בשנות השלושים חיו בדבה יותר מ־900 יהודים, שהתפללו בשני בתי תפילה וקיימו חיי קהילה, לימוד וחסד. בשנות המלחמה רוכזו בעיר יהודים שנעקרו מכפרי מחוז הונדוארה, ורבים מהגברים נשלחו לעבודות כפייה. בית הכנסת הגדול, הרשום כמבנה משנת 1896, שרד את המלחמה ואת דעיכת הקהילה, ושוקם ונחנך מחדש ב־31 במרץ 2019.

מה מספר בית הכנסת של דבה?

במרכז העיר דבה (Deva), למרגלות המצודה המתנשאת מעליה, עומד בית הכנסת הגדול, Templul Mare. החזית הצהובה שלו אינה מספרת את כל הסיפור: זה היה לב הקהילה, בשנות המלחמה הוא שימש מחסה כפוי ליהודים שנעקרו מכפרי האזור, ואחרי עשורים של הידרדרות שוקם ונפתח מחדש בטקס חגיגי ב־2019.

בית הכנסת רשום ברומניה כמונומנט היסטורי, בקוד HD-II-m-B-03230. ברשימת המונומנטים הרשמית מצוינת שנת 1896, וכך גם ברישום המרכז לאמנות יהודית. מקורות אחרים מזכירים את 1897 בקירוב, וחלקם גם שלבי בנייה מאוחרים יותר, כך שנכון לומר שבית הכנסת הוקם בסוף המאה ה־19.

הקהילה: מסחר, לימוד וחיים משותפים

התארגנות יהודית בדבה מתועדת במאה ה־19. מקורות קהילתיים מתארים את ראשיתה המשפטית של הקהילה ב־1851 ואת פעילות החברה קדישא זמן קצר אחר כך. ב־1900 נמנו בעיר 529 יהודים, ובמפקד 1930 914 יהודים, כ־8.7% מתושבי דבה. ערב המלחמה מנתה הקהילה כ־900 נפש.

על החיים שבין המלחמות אפשר ללמוד מעדותו של אנדריי לורינץ (Andrei Lorincz), שנולד בדבה ב־1924 והתראיין לפרויקט סנטרופה (Centropa) ב־2003. הוא תיאר עיר שבה חיו זה לצד זה רומנים, הונגרים, גרמנים, יהודים וקבוצות נוספות. במשפחתו שמרו כשרות ושבת, ומגיל ארבע למד בחדר שפעל בשטח בית הכנסת.

לדברי לורינץ פעלו בדבה שתי קהילות ושני בתי תפילה: בית הכנסת הגדול ובית תפילה קטן ברחוב שנקרא בתקופה הקומוניסטית ״23 באוגוסט״. שתי הקהילות ראו את עצמן אורתודוקסיות, ואחת מהן מחמירה יותר; מקורות אחרים מסווגים את הזרמים בדבה אחרת. בית התפילה הקטן נהרס אחרי המלחמה.

לפי זיכרונותיו, הרב יוליו פישר (Iuliu Fischer) עמד בראש הקהילה הגדולה, והרב פיליפ קליין (Filip Klein) שירת בבית התפילה האחר ונשאר בעיר בשנות המלחמה. בקהילה היו סוחרים, בעלי מלאכה, רופאים, עורכי דין ומורים, והיא החזיקה מסגרות של חינוך, צדקה וחיי דת.

מבנה מיוחד בנוף בתי הכנסת של טרנסילבניה

בית הכנסת הגדול בנוי בסגנון נאו־רומנסקי. בניגוד לבתי כנסת שבהם ארון הקודש עומד בקצה אולם מוארך, האולם בדבה רחב, וארון הקודש ניצב בגומחה בקיר המזרחי, בין שני חלונות ויטראז׳ גדולים. מולו, לאורך הקיר המערבי, נבנתה עזרת נשים בת שתי קומות, והתקרה מקומרת כחבית.

ברישום המרכז לאמנות יהודית שבאוניברסיטה העברית זהות האדריכל מוגדרת לא ידועה. מקורות מקומיים מייחסים את התכנון לאיגנאץ מאהלר (Ignatius Mahler) ומזכירים בנייה מחדש בשנים 1905–1907, אבל הייחוס הזה לא אומת במקור בלתי תלוי.

שנות השואה: לא אותו גורל כמו בצפון טרנסילבניה

באוגוסט 1940 הועברה צפון טרנסילבניה לשלטון הונגרי, אבל דבה נשארה בשליטת רומניה. ב־1944 גורשו יהודי צפון טרנסילבניה בהמוניהם לאושוויץ־בירקנאו בידי השלטונות ההונגריים, בשיתוף גרמניה הנאצית. קהילת דבה לא נכללה בגל הגירושים ההמוני הזה.

אין פירוש הדבר שיהודי דבה לא נרדפו. תחת משטר אנטונסקו הוחרם רכוש יהודי והוטלו הגבלות קשות, ויהודי הכפרים והעיירות במחוז הונדוארה הועברו בכפייה למרכזי ריכוז עירוניים, בהם דבה, חצג (Hațeg) ואיליה (Ilia). לפי מקורות קהילתיים והיסטוריים, ב־1941 נדחסו בבית הכנסת הגדול יותר מ־400 יהודים שנעקרו ממקומות אחרים.

גברים יהודים גויסו לעבודות כפייה. אנדריי לורינץ סיפר שעבד כשנה וחצי בהקמת מסילת הברזל דבה–בראד (Deva–Brad), לצד מאות יהודים נוספים, אחרי שמשפחתו איבדה את ביתה ואביו את פרנסתו. בארכיון קהילת דבה שרדו פנקסים של יהודים שהועברו ממקומות מגוריהם, רשומות על עבודות כפייה ועל מגורשים לטרנסניסטריה, ופנקסי תלמידים של בית הספר היהודי שפעל בעיר בשנים 1941–1944. הרשומות מתעדות יחידים וקבוצות, ולא גירוש של הקהילה כולה.

ב־1942 קודמו תוכניות לגירוש יהודי דרום טרנסילבניה ובנאט אל מחנות ההשמדה בפולין, אבל הגירוש ההמוני המתוכנן לא יצא לפועל. זה ההבדל ההיסטורי המכריע בין שני חלקי טרנסילבניה, אף שבשניהם היו רדיפות קשות.

מה נשאר מהקהילה אחרי המלחמה

אחרי המלחמה היגרו רבים מיהודי האזור לישראל, בעיקר אחרי הקמת המדינה ובגלי יציאה נוספים בתקופה הקומוניסטית. בארכיון המקומי שרדו רישומי חברות, פטירות וקבורות, פנקסי ישיבות ומכתבים שנשלחו מחברים לשעבר של הקהילה.

לורינץ, שנשאר ברומניה, המשיך לפעול בקהילה הקטנה, וב־2003 תיאר התכנסויות שבת מצומצמות מאוד. הרב אלכסנדרו מקס (Alexandru Max), שהיה גם יו״ר הקהילה, ולפי עדות יורשו הרב האחרון שלה, נפטר ב־2009. את מקומו בהנהגת הקהילה תפס ליביו לקטושו (Liviu Lăcătușu), שהוביל את מאמצי השיקום.

31 במרץ 2019: בית הכנסת נפתח מחדש

בתחילת המאה ה־21 הלך מצב הבניין והידרדר. שיפוץ ראשון נעשה ב־2003–2004, ובהמשך נדרש שיקום יסודי. בשנים 2017–2019 חוזק המבנה ושוחזרו הפנים והחזית, במימון שכלל תמיכה של המדינה הרומנית ושל גופי המורשת של הפדרציה היהודית.

ביום ראשון, 31 במרץ 2019, נחנך בית הכנסת מחדש: ספרי התורה הוחזרו לארון הקודש, נקבעה מזוזה והוסרו הלוטים מלוחות זיכרון בחזית. השתתפו בני הקהילה ואורחים מרומניה ומישראל. היה זה לא רק שיקום של מבנה, אלא גם החזרת הזיכרון היהודי אל לב העיר.

בריאיון לרדיו רומניה ב־2023 סיפר לקטושו שהבניין מארח מדי פעם חגים, מפגשי עונג שבת, תערוכות וקונצרטים, ושבאותה עת עזרות הנשים לא היו פתוחות לקהל בשל מגבלות אישור בטיחות.

בית העלמין והארכיון

בית העלמין היהודי של דבה הוא חלק נוסף ממורשת הקהילה. בפנקסי הקהילה שמורים רישומי קבורה מהשנים 1932–2012 ומפתח חלקות, ויו״ר הקהילה ציין ב־2020 את האחריות לתחזוקת בית העלמין בעיר ובתי עלמין נוספים במחוז.

ארכיון הקהילה, שתואר במסגרת פרויקט ארכיוני המורשת היהודית של בוקובינה וטרנסילבניה במכון ליאו בק, שומר חלק מהתיעוד ההיסטורי: פנקסי בית הספר, רשימת המועברים בכפייה מהכפרים, רישומי קבורה ומפה של המוסדות היהודיים במחוז משנת 1956. למי שמחפש שורשים משפחתיים בדבה זה מקור בעל ערך, והגישה אליו בתיאום עם הקהילה.

לביקור

• האתר: בית הכנסת הגדול בדבה (Sinagoga Mare / Templul Mare din Deva), במרכז ההיסטורי של העיר.
• תיאום: אין שעות פתיחה קבועות. יש לתאם ביקור מראש עם קהילת דבה; הטלפון ברשימת הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה הוא ‎+40 254 215 550, וכדאי לוודא לפני הנסיעה שהוא פעיל.
• גישה: הגישה לאולם, לעזרות הנשים ולבית העלמין אינה מובטחת, ותלויה בתיאום עם הקהילה.
• שומרי שבת: אין מניין קבוע מובטח; כדאי לברר עם הקהילה לפני שמתכננים שבת בעיר.