יהודי פיטשט: בית כנסת מוריסקי בבירת ארג׳ש

פיטשט (Pitești), בירת מחוז ארג׳ש, כ־110 קילומטר מבוקרשט, לא הייתה מעולם מרכז יהודי גדול. אבל בשנות ה־80 של המאה ה־19 היו היהודים יותר מעשירית מתושביה, ומהקהילה יצאו הבנקאי מאוריציו בלנק והמבקר הספרותי יוסף נצלר־טריוואלה. בית הכנסת המוריסקי מראשית שנות ה־20 של המאה ה־20 עדיין עומד במרכז העיר, אך הקהילה המתפללת בו הצטמקה לכמה משפחות.

ראשית: בית עלמין מ־1804 וקהילה של סוחרים

המקורות חלוקים בשאלה מתי התיישבו יהודים בפיטשט. הארכיונאי המקומי אאורל ראדו, הכותב על סמך הארכיון הלאומי בארג׳ש, מזכיר בית עלמין יהודי מחוץ לעיר שמתועד כבר ב־1804. החוקרת אנה מריה בירו, במאמר על הקהילה (2012), כותבת שבדרך כלל מקובל כי היהודים הגיעו לאזור רק אחרי חוזה אדריאנופול (1829), שסיים את המונופול המסחרי העות׳מאני בוולאכיה, וכי הרישום העירוני הראשון של יהודים הוא מ־1834. ב־1859 חיו בעיר לפי ראדו כשלושים משפחות יהודיות, ובאותה שנה כבר נמנה בה בית כנסת.

הקהילה גדלה במהירות בעשורים הבאים: לפי ראדו, ב־1881 היו בפיטשט 1,501 יהודים מתוך 11,058 תושבים — יותר מעשירית העיר. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה. לפי בירו, ב־1868 פעלו בקהילה שני בתי ספר, וב־1908 נוסדה ״החברה הישראלית לעזרה הדדית״, שסייעה לחולים ולמשפחות שכולות. המעמד המשפטי היה רעוע: חוזר של ראש הממשלה גולסקו מ־1861 אסר על יהודים עיסוקים כפריים מסוימים ונתן ליהודים שכבר ישבו בכפרים 15 יום לעזוב, והחוקה של 1866 שמרה את האזרחות לנוצרים בלבד. השוויון המלא הגיע רק ב־1919, ועוגן בחוקה של 1923.

מפיטשט יצאו שני אישים בולטים. מאוריציו בלנק (Mauriciu Blank), יליד העיר, היה שותף בבנק מרמורוש, בלנק ושות׳ שנוסד ב־1874 והפך לאחד הבנקים החשובים ברומניה; לפי ראדו הוריש לעירייה 400,000 לאי לטובת עניי העיר. יוסף נצלר־טריוואלה (Iosif Netzler־Trivale), מבקר ספרותי יליד 1889, נפל ב־10 בנובמבר 1916 בזימניצ׳ה כחייל ברגימנט ארג׳ש, ושרידיו הועברו ב־1933 לבית העלמין ״פילנטרופיה״ בבוקרשט.

בית הכנסת: נאו־מוריסקי עם נגיעה מקומית

לפי ראדו עמדו בית הכנסת הישן, בית המרחץ ובית הספר היסודי (מ־1849) ברחוב אגליטצ׳י (Strada Egalității), ונהרסו ב־1922 כדי לפנות מקום לבית כנסת ולבית ספר חדשים. תאריך הבנייה של בית הכנסת הנוכחי שנוי במחלוקת: הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה רושמת 1925; בירו כותבת 1920–1924; עיתונות מקומית מציינת 1919–1924 או 1919–1921, והנחת אבן הפינה ב־1920. לפי מחקר על סמך ארכיון ארג׳ש, אבן הפינה הונחה בנוכחות השר קונסטנטין אנג׳לסקו. ב־2021 ציינה הקהילה מאה שנה לבניין בקונצרט חגיגי לראש השנה.

העיתונות המקומית מייחסת את התכנון לאדריכל הווינאי יעקב גרטנר (Jacob Gartner); לא מצאנו לכך מקור ארכיוני. הבניין בסגנון מוריסקי, עם כניסה בת ארבעה עמודים ומרפסת פשוטה מעליה, ואולם מרכזי מקומר שעיטוריו שואבים גם ממסורת הבנייה המקומית. לפי בירו הוא בית הכנסת היחיד שנותר בפיטשט ורשום ברשימת המונומנטים ההיסטוריים (AG־II־m־B־13414). לצידו עומד בניין בית הספר היהודי לשעבר, שגם הוא מונומנט רשום (AG־II־m־B־13415), ושלפי בירו הוסב ב־2009 למסעדה.

1940–1944: חיפושים, ״רומניזציה״ ועבודת כפייה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בפיטשט לפי ראדו כ־140 משפחות יהודיות, כ־400 נפש — פחות משליש ממספרם ב־1881. הקהילה קיבלה אישיות משפטית ב־1932, ובראשה עמד אברהם וקסלר. במדינה הלגיונרית (ספטמבר 1940 – ינואר 1941) ערכו שוטרים ואנשי ״שירות הסדר״ הלגיונרי ב־4–5 באוקטובר 1940 חיפושים בבתיו ובחנותו של הסוחר מישו מיכלשטיין, והחרימו גם את ארכיון הקהילה. במרד הלגיונרי בינואר 1941 התבצרו לגיונרים במטה המשטרה בעיר; לפי ראדו, דוח הז׳נדרמריה על המרד אינו מזכיר פגיעה ביהודים.

תחת משטר אנטונסקו נמשכה המדיניות האנטי־יהודית ביתר שאת. לפי המחקרים המקומיים, בתי היהודים הולאמו — מלבד בית הכנסת, שהועבר לניהול זמני של המרכז הלאומי לרומניזציה — והבעלים נשארו בהם כשוכרים בשכר דירה גבוה; בית הספר היהודי הושכר למשטרה. יהודי הכפרים במחוז ארג׳ש הועברו בכפייה לפיטשט, חנויות יהודיות חוסלו או הועברו ל״רומנים אתניים״, וגברים יהודים חויבו בעבודת כפייה. ב־1941–1942 נאלצו יהודי המחוז לתרום יותר משבעה מיליון לאי ל״מלווה האיחוד מחדש״. בדצמבר 1941 הודפסה מודעה עירונית שהגבילה את תנועת היהודים; עותק שלה שמור באוסף של מוזיאון השואה בוושינגטון. בסוף 1941 הגיעו לפי ״ז׳ורנלול דה ארג׳ש״ כתשעים יהודים מפלויישט, אחרי שעברו במחנה טייש ליד טרגוביטשה.

יהודי פיטשט לא גורשו בגירוש המוני, אבל לפי אותם מקורות יותר מחמישים מהם ומיהודי פלויישט שנשלחו לעיר גורשו ב־1942 לטרנסניסטריה באופן פרטני, באשמת ״חבלה כלכלית״ או פעילות קומוניסטית — ביניהם חברי ועד הלשכה המחוזית של ״המרכז היהודי״. באותה שנה, בסיוע ההנהגה היהודית בבוקרשט, נפתחו בבניין בית הכנסת כיתת לימוד ומטבח ציבורי. מ־1942 כיהן בעיר הרב משה דוידוביץ׳.

אחרי המלחמה והיום

ההגירה לישראל צמצמה את הקהילה עד מאוד. בין 1993 ל־2002 עמד בראשה לפי בירו לאופולד (לזר) שובל, ניצול אושוויץ־בירקנאו שהשתקע בפיטשט אחרי המלחמה ונפטר ב־2003. ב־2021 מנתה הקהילה לפי ״אגרסיב״ 58 חברים, מחציתם מעל גיל 60; ב־2023 כתב ״ז׳ורנלול דה ארג׳ש״ על שלוש־ארבע משפחות בלבד. לפי אותו דיווח היה בית הכנסת סגור שנים ונפגע, ויו״ר הקהילה אאורל דוידוביץ׳ הסכים לפתוח אותו כמרחב תרבות לקונצרטים ולתערוכות — המשך למסורת שהחלה כבר ב־2010, כשהוצג בו האורטוריה ״יהודה המכבי״ של הנדל. הפדרציה עדיין רושמת את בית הכנסת כפעיל. הקהילה רשומה בפדרציה עם יו״ר אאורל דוידוביץ׳, ואליה מסונפת גם הקהילה הזעירה של רמניקו וולצ׳ה.

בית העלמין

בית העלמין הישן, ברחוב טריוואלה, הועתק לפי ראדו אחרי 1900, וב־1941 שכן בשטחו גדוד ארטילריה; לפי בירו, העברתו נדונה בעירייה עוד ב־1915–1916. בית העלמין הנוכחי, לפי סקר הפרויקט של JewishGen משנת 2001, משתרע על כ־1.5 הקטאר על גבעה עירונית לצד בתי עלמין אחרים, מוקף חומה עם שער נעול. המצבה העתיקה שנמצאה בו היא מ־1896; הכתובות בעברית, בגרמנית וברומנית, ויש בו בית טהרה ואנדרטה לזכר השואה. בין הקבורים בו הרב חסקל וקסלר, שנפטר ב־1940 בגיל 83. לפי הסקר, ולפי בירו ב־2012, המקום מטופל ומושגח בידי שומר מטעם הקהילה. הכתובת המדויקת שונה בין המקורות, ולכן מומלץ לתאם את הביקור עם הקהילה.

לביקור

• בית הכנסת: נפתח מעת לעת לאירועי תרבות ולחגים; לא פורסמו שעות פתיחה.
• בית העלמין: סגור בשער נעול; ביקור בתיאום.
• תיאום: קהילת יהודי פיטשט, טלפון ‎0248-211-781 לפי אתר הפדרציה.
• בסביבה: טרגוביטשה וקראיובה, ובית הכנסת ״בית ישראל״ בפלויישט.