יהודי ואלאה לוי מיהאי: בית הכנסת שנפדה ובית העלמין של הרבנים

בוואלאה לוי מיהאי (Valea lui Mihai; בהונגרית Érmihályfalva), עיירה בצפון מחוז ביהור סמוך לגבול הונגריה, חיה עד 1944 קהילה אורתודוקסית של יותר מ־1,400 נפש. במאי 1944 נשלחו היהודים לגטו אוראדיה ומשם לאושוויץ. בית הכנסת שימש אחר כך מחסן ונמכר, ובני העיירה לשעבר פדו אותו והחלו לשפץ אותו. בבית העלמין הגדול עומדים אוהלי רבני העיירה ומצבות זיכרון לנספי השואה.

קהילה בעמק ארמלק

לפי אתר KehilaLinks של JewishGen, שנבנה על ידי צאצאי הקהילה, התיישבו בעיירה יהודים מגליציה בסביבות 1780. הם עסקו בחקלאות ובמסחר, והעיירה הפכה למרכז לחיים היהודיים של הכפרים שסביבה. אתר העירייה מונה 89 יהודים בסביבות 1800, וכותב שהתיישבות היהודים ״מאוד מואצת״ במאה ה־19 ושהם ״תרמו במידה רבה״ לפיתוח הכלכלי והחברתי של העיירה. פרויקט בתי העלמין של JewishGen נותן את אותו מספר, 89, למפקד של 1839–1840.

גם הנתונים על המאה ה־20 שונים ממקור למקור. לפי JewishGen היו בעיירה 1,042 יהודים ב־1900 ו־1,430 ב־1930. לפי אתר העירייה, 967 ב־1900 ו־1,604 ב־1930. לפי KehilaLinks, בין שתי מלחמות העולם עמדו יהודים בראש התעשייה המקומית: טחנות קמח, מפעלי טקסטיל ומפעל למלט ולבנים. באותן שנים פעלו בעיירה גם תנועות נוער ציוניות.

רבני העיירה

KehilaLinks מונה את רבני הקהילה מראשית המאה ה־19. בין המאוחרים שבהם: הרב ישעיה הכהן רובין, שנתמנה ב־1869, מחבר ״עטרת ישעיה״, והרב משה יוחנן שנפלד, מחבר ״נחלי מים״, שכיהן לפי האתר בשנים 1891–1913. האתר מביא גם צילומים ותעתיקים של מצבות רבנים בבית העלמין:

• הרב ישעיהו כ״ץ, נפטר בי״ז בתשרי תרנ״א (1 באוקטובר 1890), ולידו אשתו הינדה לאה (1927).
• הרב משה יוחנן בן הרב בנימין, נפטר בכ׳ בסיוון תרע״ג (25 ביוני 1913), ואשתו שרה בת מרדכי מרקל (1924).
• בניו, הרב אברהם (1928) והרב בנימין (1939).

לפי סקר בית העלמין של JewishGen, בבית העלמין יש קברי צדיקים עם אוהלים, ובהם קברי אברהם, משה ובנימין יוחנן ואשתו שרה.

בית הכנסת: ממחסן לבית תפילה משופץ

כתבה שפורסמה ב־2013 באתר העירייה מספרת את תולדות הבניין. בית הכנסת הראשון עמד מאחורי הבניין הנוכחי. כשנעשה צר מדי, נבנה בית הכנסת הנוכחי בסוף המאה ה־19. המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית מתארך אותו ל״1900?״ ומתאר בניין לבנים בסגנון הסֶצֶסיון ההונגרי. סקר של ועדת ארצות הברית לשימור המורשת בחו״ל מ־2010 נותן את השנה 1830. לפי כתבת העירייה, התפילות פסקו בראשית שנות ה־70, כשמספר היהודים ירד. בשנות ה־80 השכירה הקהילה את הבניין לקואופרטיב הצרכנים המקומי, ששימש בו מחסן. ב־1990 עבר הבניין לבעלות הקואופרטיב, וב־1996 הוא נמכר לקהילה הבפטיסטית בעיירה. אז קנו אותו בחזרה בני העיירה לשעבר, באמצעות קרן שהקימו בארצות הברית, Sinagoga In Vale, והחלו לשפץ אותו.

בתצלום מ־1997 של המרכז לאמנות יהודית מסווג מצב הבניין כ״גרוע״ ושימושו כ״נטוש״. המרכז רושם עבודות שחזור בשנים 2013–2014. לפי כתבת העירייה, באוקטובר 2013 נפתח בית הכנסת לקהל לתערוכה במסגרת חגיגות העיירה, ״לראשונה מזה שנים רבות״. את הבניין ניהל אז לאיוש קליין (Klein Lajos), מבני העיירה, מטעם יורשי ראש הקרן. במרץ 2023 התקיים בו קונצרט, לפי אתר החדשות regiomm.ro.

שני פרטים נוספים מופיעים רק ב־KehilaLinks. האחד: אבן הפינה של ארון הקודש הוסתרה, לפי האתר, ״במשך יותר מחמישים שנה בידי נוכרי בארמיהאיפלווה״. השני: באתר צילומים של המקווה הקהילתי. לא מצאנו מקור עדכני על מצב המקווה או על מיקומו.

1941 ו־1944

ב־1940 עברה צפון טרנסילבניה, ועמה העיירה, לשלטון הונגריה. לפי KehilaLinks, ב־1941 גורשו עשר משפחות יהודיות מהעיירה אל מעבר לגבול, לאוקראינה, ונרצחו בקמניץ־פודולסק. לא מצאנו לכך אישור במקור נוסף.

לפי JewishGen ו־KehilaLinks, במאי 1944 רוכזו יהודי העיירה והועברו לגטו אוראדיה (נגיוורד), ומשם גורשו לאושוויץ. ההיסטוריון אטילה גידו כותב שהגטואיזציה במחוזות הז׳נדרמריה של האזור החלה ב־3 במאי 1944. הרכבות הראשונות יצאו ב־16 וב־19 במאי, והגירוש מהאזור הסתיים ברובו עד 9 ביוני. לפי ועדת ויזל, כ־132,000 יהודים גורשו לאושוויץ מצפון טרנסילבניה שבשלטון הונגריה בחודשים מאי–יוני 1944.

עדותו של הניצול ג׳ורג׳ וייט, שמובאת ב־KehilaLinks, מתארת את הדרך. ב־11 במאי נצטוו יהודי העיירה להתאסף בבית הכנסת. משם הובלו ברכבת לנגיוורד והוחזקו במחסן עצים יחד עם יהודים מקהילות אחרות. ב־19 במאי הועלו לקרונות בהמות, וב־23 במאי הגיעו לאושוויץ־בירקנאו. עדות אחרת באתר נותנת תאריכים שונים. לפי כתבת העירייה מ־2013, חיו בעיירה לפני הגירוש כ־1,800 יהודים, וכ־2,000 עם הכפרים הסמוכים.

בית העלמין ואנדרטת השואה

לפי סקר JewishGen משנת 2001, בית העלמין האורתודוקסי נוסד באמצע המאה ה־19 והוא גדול: כ־300 על 100 מטרים, ובו 100 עד 500 מצבות משיש, מגרניט, מאבן חול ומבטון. הכתובות בעברית ובהונגרית. רוב המצבות במקומן. בשנים 1998–1999 תיקנו תושבים מקומיים לא יהודים את בית העלמין. הוא מגודר ושערו נעול, וקהילת אוראדיה משלמת לשומר קבוע. עדכון לסקר מ־2025 מתאר בית עלמין גדול מאוד ומטופל יחסית.

בבית העלמין עומדת אנדרטה לנספי השואה, שצילומה ורשימת התורמים לה מופיעים ב־KehilaLinks. לצדה עומדות מצבות זיכרון משפחתיות שנחקק עליהן ״גורשו 1944״, ובהן של משפחות פלדמן וגליק, לרינץ, וייס ופיש.

הקהילה היום

לפי כתבת העירייה, אחרי המלחמה חזרו מעטים, ורובם היגרו אחר כך לארצות הברית ולישראל. ב־2013 הזדהו בעיירה כיהודים כעשרה אנשים. ברשימת אנשי הקשר של הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה, ואלאה לוי מיהאי היא ״אובשטה״, קבוצה המסונפת לקהילת יהודי אוראדיה.

לביקור

• בית הכנסת: לא מצאנו כתובת במקור רשמי עדכני. לפי כתבת העירייה מ־2013, הוא נמצא קרוב מאוד לבניין העירייה. לא פורסמו שעות פתיחה. יש לתאם מראש עם קהילת יהודי אוראדיה (Str. Mihai Viteazu 4, לפי הפדרציה) או עם הפדרציה.
• בית העלמין: מגודר ונעול לפי סקר 2001. אין כתובת במקור רשמי עדכני. מומלץ לתאם את הכניסה דרך קהילת אוראדיה, שמממנת את השמירה.
• המקווה: אין מידע עדכני על מיקומו ועל מצבו.
• בסביבה: אוראדיה ובית הכנסת ״ציון״; קארי; סאטו מארה; אנדרטת השואה בשימלאו סילבאניי.