יהודי בירלאד: עיר המסחר וההולכים ברגל

בירלאד (Bârlad) — ״בערלאַד״ ביידיש — היא עיר מסחר ותיקה בדרום מולדובה, על נהר בירלאד, בדרך שבין יאשי לגלאץ. בסוף המאה ה־19 היו היהודים כרבע מתושביה, ומכאן יצאה באביב 1900 אחת הקבוצות הראשונות של ״ההולכים ברגל״ — הפוסגייער — שבישרו את ההגירה ההמונית של יהודי רומניה. בית הכנסת הגדול, שרשימת הפדרציה מתארכת ל־1789, רשום עד היום כבית כנסת פעיל.

ראשית הקהילה

לפי פנקס הקהילות של יד ושם, מצבות בבית העלמין הישן שבמרכז העיר מעידות על התיישבות יהודית כבר במחצית הראשונה של המאה ה־17. התיעוד הכתוב מתחיל ב־1738: האנציקלופדיה יודאיקה מספרת שבשנה זו מינה נסיך מולדובה את מרקו (מרדכי) לראש הקהילה, ופנקס הקהילות מזכיר ״סטרוסטה״ שעמד בראש גילדת היהודים. תעודה רומנית מ־1769 כבר מזכירה סוחרים יהודים ו״רחוב החנוונים היהודים״.

המספרים מלמדים על צמיחה מהירה: 120 יהודים ב־1803, 401 ב־1831, 2,001 ב־1859 (17.9% מהתושבים), ו־5,883 ב־1899 — 24.2% מאוכלוסיית העיר. בירלאד הייתה מרכז לשיווק חיטה של המחוזות השכנים; לפי פנקס הקהילות, ב־1887 היו 389 מתוך 954 הסוחרים בעיר יהודים, ויהודים הקימו את טחנת הקמח הגדולה של המחוז.

רדיפות והולכים ברגל

לצד הצמיחה באו גלי רדיפה. לפי היודאיקה, ב־1838 נאסרו 23 מנכבדי הקהילה בעקבות עלילה, ושוחררו רק אחרי קנס כבד. בדצמבר 1867 פרצו פרעות אחרי שהיהודים הואשמו ברצח איש דת; שנה אחר כך פרצה מהומה נוספת, וב־1870 מחה הקונסול הצרפתי על רדיפת היהודים. בשנות ה־80 וה־90 של המאה ה־19, עם החוקים שדחקו את היהודים מן הכלכלה, החלה ההגירה מן העיר.

בשנים 1899–1902 עזבו את בירלאד, לפי פנקס הקהילות, כשש מאות יהודים. כאן נולדה תנועת ״ההגירה ברגל״: צעירים התארגנו בקבוצות, יצאו ברגל לנמלי אירופה ומשם לאמריקה, והוציאו עלונים משלהם. באביב 1900 יצאו מן העיר שתי קבוצות מאורגנות. ארכיון ייוו״א מזהה את ״ההולכים של בירלאד״ כקבוצת הפוסגייער הראשונה ברומניה, ולפי JTA כתב מנהיג הקבוצה, יעקב פינקלשטיין, זיכרונות שנשמרו בייוו״א. הדוגמה שלהם הובילה מאות קבוצות דומות ברחבי רומניה.

ב־1907 הסיתו מורים וכמרים בעיר את תלמידי הגימנסיה, והתלמידים תקפו את הרובע היהודי: לפי פנקס הקהילות ניזוקו שמונים חנויות של יהודים.

רבנים, מוסדות וציונות

הדמות הבולטת בתולדות הקהילה היא הרב יצחק טאובס (1834–1920), נכדו של הרב אהרן משה טאובס מיאשי ובנו של הרב מיכאל טאובס מוסלוי. לפי פנקס הקהילות, הנסיך אלכסנדרו יואן קוזה הכיר בו כרבה של בירלאד ב־1862, והוא נחשב לרב הראשון ברומניה שדרש ברומנית. טאובס נאבק למען זכויות היהודים ונגד ״שבועת היהודים״, פרסם חיבורים נגד הרדיפות שתורגמו בידי כל ישראל חברים, פעל להקמת בתי ספר כלליים בבירלאד ובערי הסביבה ותרגם לעברית משירי המשורר וסילה אלכסנדרי.

ב־1873 נוסד בית ספר יהודי מודרני, וב־1910 למדו בבית הספר לבנים ובבית הספר לבנות של הקהילה כ־470 תלמידים. בית החולים היהודי נפתח מחדש ב־1891, כשבית החולים העירוני חדל לקבל חולים יהודים, ובניין חדש הוקם לו ב־1899. העיר הייתה מרכז ציוני ותיק: סניף ״יישוב ארץ ישראל״ נוסד ב־1881, אגודת חובבי ציון על שם מקס נורדאו ב־1897, ובשנים 1913–1919 יצא בה הירחון הציוני בר כוכבא. מבין חברי מועדון הסטודנטים הציוני שנוסד ב־1910 צמח מיכאל לנדאו, לימים נציג בפרלמנט הרומני.

ערב מלחמת העולם השנייה פעלו בעיר, לפי פנקס הקהילות, שמונה בתי כנסת ובתי תפילה. מבירלאד יצאו גם אנשי רוח ומדע: לפי מוזיאון אנו נולדו בה המשורר והמתרגם אברם אקסלרד (נולד ב־1879), מהנדס החשמל מרטין ברקוביץ׳, חבר האקדמיה הרומנית, והסופר וירג׳יל דודה, שעלה לישראל ב־1988.

מלחמת העולם השנייה

בנובמבר 1940, בימי המדינה הלגיונרית, נלקחו גברים יהודים לעבודת כפייה; לפי פנקס הקהילות שוחררו האקדמאים אחרי מחאת עמיתיהם הרומנים. ארבעה סטודנטים יהודים נעצרו באותו חודש באשמת תעמולה קומוניסטית, עונו בווסלוי וזוכו במשפט בגלאץ.

עם פרוץ המלחמה בברית המועצות ביוני 1941 ריכזו השלטונות בבירלאד את יהודי הכפרים והעיירות של המחוז — בהם פלופנה, מורג׳ני, אברמשט ורדני, וחלק מיהודי ברשט ופלצ׳ו. ב־1942 חיו בעיר 3,224 יהודים. אחרי שגורשו התלמידים היהודים מבתי הספר הממלכתיים, הקימה הקהילה גימנסיה משלה, ומספר המשפחות שנזקקו לתמיכתה עלה מ־200 ב־1940 לכ־600 ב־1942–1943. הקהילה שלחה בגדים ותרופות לגברים במחנות עבודת הכפייה, בהם סטויסשט, טורקויה ואלכסנדרני שבבסרביה. באביב 1943 החרים ״המרכז הלאומי לרומניזציה״ את בית החולים, את בית האבות ואת בית המרחץ של הקהילה. ארבעה יהודים שנחשדו בקומוניזם נשלחו למחנה ואפניארקה בטרנסניסטריה וחזרו.

כשהוחזרו מטרנסניסטריה ילדים יתומים, קלטה בירלאד 167 מהם, הקימה עבורם בית מחסה ודאגה להם עד עלייתם לארץ ישראל. לפי פנקס הקהילות, כשנסוגו הכוחות הגרמניים ב־1944 הציע מפקדם, הגנרל ווהלר, להשמיד את יהודי העיר, והתוכנית לא בוצעה בגלל המפלות בחזית. המקורות שבדקנו אינם מתארים גירוש כללי של יהודי בירלאד עצמה לטרנסניסטריה.

אחרי המלחמה והיום

אחרי המלחמה חזרו חיי הקהילה לשגרה, וב־1947 חיו בעיר 3,100 יהודים. ב־1949 נידון מפקד המשטרה לשעבר, יון האג׳יו, לשלוש שנות מאסר על רדיפת יהודים. ההגירה, בעיקר לישראל, צמצמה את הקהילה במהירות: לפי היודאיקה נותרו ב־1969 כמאה משפחות ובית כנסת אחד, וב־2004 — 46 יהודים.

הקהילה היהודית של בירלאד עדיין רשומה בפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה, ומשרדה ברחוב סף. איליה 5 (Strada Sf. Ilie 5). באותה כתובת רשום בית הכנסת הגדול (״הטמפל״), שהפדרציה מתארכת ל־1789 ומסמנת כפעיל. ב־2012 תיעד המרכז לאמנות יהודית של האוניברסיטה העברית את בית הכנסת, ובכלל זה את ציורי שבטי ישראל באולם התפילה הראשי.

בתי העלמין

לפי פנקס הקהילות, ערב המלחמה היו לקהילה שלושה בתי עלמין, שניים מהם עתיקים; אחד מהם נהרס בידי הצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה ושופץ ב־1926. סקר של פרויקט בתי העלמין של JewishGen משנת 2000 מתאר שני בתי עלמין ישנים מהמאה ה־19, סגורים ופגועים, ובית עלמין חדש יותר על הדרך לטקוץ׳, שהמצבה העתיקה בו מ־1903. בבית העלמין הזה, לפי הסקר, יש אנדרטה לקורבנות השואה, אנדרטה לחיילים יהודים ובית טהרה.

לביקור

• בית הכנסת הגדול: רחוב סף. איליה 5, לפי רשימת הפדרציה. לא פורסמו שעות פתיחה; יש לתאם מראש.
• תיאום: קהילת יהודי בירלאד, באותה כתובת; טלפון לפי אתר הפדרציה: ‎0235-412-001.
• בתי העלמין: הכניסה בתיאום עם הקהילה בלבד.
• בסביבה: ווסלוי, כ־45 קילומטר צפונה; חוּשי; גלאץ.